פרשת נשא נראת במבט ראשון כממשיכה את רצף התיאורים שבפרשת במדבר ובהמשך החומש, ובה פירוט הסדרים הארגונים והחברתיים שהיו נהוגים בעם ישראל במסעם, מפקד שבט לוי, סדר המסעות, המשכן וכו'.
הפרשה פותחת בפקודי הלויים ותפקידיהם, אך לפתע הרצף נקטע ומופיעות ארבע פרשיות העוסקות דווקא בחריגים, אלו שהודרו או שהדירו את עצמם מהעדה. הופעתם של אלו בליבן של פרשיות "הסדר והארגון" החברתי דורשת העמקה.
הקבוצה הראשונה היא הטמאים, צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ...אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם" זוהי קבוצה שלכאורה הינה קורבן של נסיבות שלעיתים אינם בשליטתן. דינם ללא קשר לאחריותם הוא חד משמעי, הם מוצאים מחוץ למחנה כל אחד על פי דרגת הטומאה שבו וזאת על מנת שלא לפגוע בטהרת החברה[1]. הם נתפסים כאיום, אישיותם, אחריותן רצונם אינו רלוונטי הם מוקצים.[2]
קבוצה שניה היא אותם אשר מעלו מעלאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִתְוַדּוּ, אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לו..ֹ". אלו אנשים שבאופן מודע יצאו כנגד הכללים החברתיים והעדיפו את טובתם החומרית על פני הדין תוך פגיעה בחברה ובאל. אולם מעניין שברגע שהם מתוודים - לוקחים אחריות על מעשיהם, הם משלמים את חובם ויכולים לחזור ולמצוא את מקומם בחברה.
הפרשיה הבאה דנה באישה סוטה, בדומה לפרשיה הקודמת גם כאן מופיע הצרוף למעול מעל "אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ, שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ". על פי חשדו של בעלה אישה זו נכנעה לתאוותה ורמסה את ברית הקודש בינה לבין אישה, הפרה את הסדר החברתי הבנוי על ערך המשפחה. שמו של הקב"ה יהיה המבחן שיוכל לאשש או להזים את החשד. . העונש על הבגידה בבעל ובקב"ה קשה - "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ; וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה, בְּקֶרֶב עַמָּהּ"
האחרון ברשימה הנו הנזיר, בניגוד ללוי המוצב בעמדה חברתית ורוחנית גבוהה רק מעצם לידתו למשפחה מסוימת. הנזיר שואף להתעלות רוחנית והוא יוזם שינוי מהותי על מנת לעלות בקודש. במתח בין החומר לרוח הוא בוחר להתעלות על ידי התרחקות מטומאת המת, מענבים ויין הפועלים ומעוררים את היצר וגידול שער המבטא עוצמה וזרימה טבעית. הרמב"ן מעצים את הדברים בפרשנותו לקרבן האשם אותו נדרש הנזיר להביא עם תום ימי נזרו - חטאו של הנזיר הנו על כך שלאחר שהתעלה במעלות הקדושה הוא מוותר על קרבת אלוהים וחוזר "אחורה" אל עולם החומר.
אין ספק כי ארבעת הקבוצות המתוארות ברצף אחד מביאות לידי ביטוי מתח ופגיעה בממדים השונים של חברה. הטמאים והמועלים מסכנים את החברה כולה, אישה סוטה מערערת על יסוד המשפחה והנזיר המאתגר את "המערכת" על ידי התבדלות - התבלטות. קבוצות אלו משקפות בו זמנית את המתח בין חומר לרוח. המתח מובנה בעולמנו אך גם הצורך בחוקים ונורמות לבניית אומה מתוקנת. דווקא על רצף הפרשיות המייצרות סדר ואחידות, התורה מתאמתת ומכירה בשוני בין בני אדם. חולשות האנושיות - חמדנות, תאווה, שקר מוות המתקיימות במקביל לרצון להתעלות רוחנית, סדר, ומוסר כליות. אל מול כל אלא התורה שואפת לייצר אמת מאירה. בניגוד לתפיסות הפוסט מודרניות הרווחות שבהן טוב ורע משמשים בערבוביה, שבהן "הכל מותר כל עוד אינו פוגע באחר", פרשתנו מגדירה באופן מאוד חד משמעי את ההבחנה בין קודש לחול, בין התנהגות מוסרית לבין כזו הדורשת קעקוע והרחקה. חולשה היא אנושית והאתגר לו נדרש האדם קשה אולם גדלות האדם מגדירה גם את הציפיות הגבוהות ממנו.
בדרך לבניית אומה חזקה ומובנת יש צורך לשים לב לפרטים, על צרכים השונים. מתוך אמונה כי ההולך בדרך העוז והענווה זוכה לברכת השלום.