את הכתוב (משלי טז ד): "כל פעל ה למענהו" דרשו (שמו"ר פרשה יז): "אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהן רצונו . . . מה ברא ביום השלישי? דשאים ואילנות, ומצינו שהדשאים מקלסין לקב"ה שנאמר (תהלים סה יד): יתרועעו אף ישירו, ומנין אף אילנות? שנאמר (דבה"י א, טז לג): אז ירננו עצי היער מלפני ה. אתה מוצא שציוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצוות: בפרה אדומה ציוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב, וטהרת המצורע ציוה לעשות בעץ ארז ואזוב". ואכן עץ הארז ואזוב הקיר מייצגים את שני קצוות הצומח, הארז את הגבוה שבעצים והאזוב את הנמוך שבהם, כמו שמובא במדרש (תנחומא, מצורע ג): "הארז הזה אין גבוה ממנו . . . האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו". ואת השילוב הזה של הארז והאזוב מוצאים אנו גם אצל שלמה המלך (מלכים א, ה יג) שכתוב עליו: "וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר". ואף חז"ל משתמשים בשילוב הזה באומרם (מועד קטן כה ב): "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר".
בעשיית המצוות מוצאים אנו את הארז והאזוב המשמשים את המצורע ביום טהרתו, ככתוב בתורה שעל הכהן המטהר לקחת מלבד שתי צפרים וּשְׁנִי תולעת גם עץ ארז ואזוב ולהזות בהם על המצורע שבע פעמים לטהרו. ואת שניהם אנו מוצאים בפרשתנו גם בבית המנוגע, שאחר שהכהן טיהר את הבית עליו לקחת מלבד שתי צפרים ושני תולעת גם את עץ הארז ואת האזוב. ונשאלת השאלה מדוע מכל הצמחים בחרה התורה כאן דוקא את עץ הארז והאזוב? על כך אמרו בתנחומא: "הארז הזה אין עץ גבוה ממנו, ולפי שהגביה את עצמו כארז באה עליו הצרעת, כמו שאמר רבי שמעון: על גסות הרוח הצרעת באה" וכך מובא אף במדרש הגדול: "מה טיבו של עץ ארז ואזוב וּשְׁנִי תולעת אצל מצורע? אלא שאומרים לו מפני שהגבת עצמך כארז הזה, השפילך הקב"ה כאזוב הזה שהכל דשים אותו" המדרש מעמיד את השנים כחטא ועונשו, הארז מסמל את החטא והאזוב מסמל את העונש. גם רש"י בפירושו לתורה רואה בארז את החטא, אבל בשונה מהמדרש האזוב מסמל את התיקון, שכך כתב: "ולפי שהנגעים באין על גסות הרוח, מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת ואזוב". גם מדרש (תנחומא שם) רואה באזוב את התיקון והרפואה: "ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו הצרעת . . . ולפי השפיל עצמו לפיכך מתרפא על ידי האזוב".
בספרות החסידות המאוחרת אנו מוצאים פירוש שאינו מעמיד את הארז והאזוב זה כנגד זה אלא אדרבא הוא משלב את הארז והאזוב כעומדים יחד זה עם זה: כך מוצאים אנו אצל "חידושי הרי"מ" את השנים כרומזים לחטא, ואילו לפי האדמו"ר ר אברהם מסלונים שניהם מסמלים את התיקון. חידושי הרי"מ היה אומר: הארז מרמז על הגאוה, ואילו האזוב על הענוה, אבל שניהם צריכים כפרה, הצורך לכפרה על הגאווה הפסולה היא ברורה, ועל הגאוה הזו בא הארז ומכפר. אך לפעמים גם הענווה היא פסולה וזקוקה לכפרה, כאשר האדם נתקף בענווה וכשמבקשים ממנו טובה הוא לפתע נעשה שפל רוח ואומר: מי אני ומה אני, דל ערכי ואיני מכובד, אין לי השפעה ואין הבריות נשמעות לי ועל כן לצערו אין בידו לעזור. ועל הענווה הפסולה הזו בא האזוב לכפר, וכך שניהם צריכים כפרה. הפוך ממנו מסביר האדמו"ר מסלונים, לדעתו הארז והאזוב מרמזים דווקא על התיקון, שלא להיות רק שפל ומתבטל אלא גם להיות גאה ותקיף, כי לעבוד את ה צריך בשתי המידות הללו גם יחד. במילי דעלמא עליו לנהוג בשפלות כאזוב, אך בו בזמן עליו להגביה את עצמו כארז במילי דשמיא, ככתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה". וראיה לדבריו מוצאים אנו אצל דוד שנאמר עליו (שמ"ב כג ח): "עדינו העצני", ופירשו בגמרא (מו"ק טז ב): "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ", עדינות ונוקשות כאחת