את השתלמותו האישית שילב אברהם אבינו עם פעילותו לקרב את האנושות לאמונה בבורא עולם, כמו שכתוב: "את הנפש אשר עשו בחרן", ופרש"י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה - אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום". במפעלו זה נחל אברהם הצלחה כמו שמתאר זאת הרמב"ם בפתיחתו להלכות עבודה־זרה: "והתחיל לעמוד ולקרוא בקל גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א־לוה אחד לכל העולם ולו ראו לעבוד. . . עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". עד בואו לארץ ישראל היה אברהם בחיצוניותו דומה לשאר גויי הארץ, דבר שהקל עליו ליצור קשר ולהשפיע על הבריות שראו בו כאחד מהם. עם בואו של אברהם לארץ ישראל נשתנה הדבר, אברהם נדרש ע"י מצות המילה להיות נבדל ושונה מכל האחרים, ועם זאת המשיך לפעול תוך שמירה על הייחוד והיחד, לבנות את הבית הפנימי, בית אברהם, ויחד עם זאת להמשיך ולהשפיע על העולם החיצוני. וכאן נשאלת השאלה: האם תמיד אפשר לקיים את שניהם, האם ה'ביחד' אינו פוגע ב'ייחוד', וכן להיפך האם ה'ייחוד' אינו ממעט את ההשפעה על ה'ביחד'. וכאשר האחד הוא על חשבון השני, את מי משניהם יש להעדיף, האם להעדיף את ה"ייחוד" על ה"ביחד", במובן של "שלך קודם לשל חברך", או שטובת הכלל קודמת לטובת הפרט ואז להעדיף את הביחד על היחוד?
על אמירתו של אברהם לנעריו: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם". שואל הרב סולוביצ'יק בספרו 'חמש דרשות' (עמ' 30):
אם אברהם לא רצה שנעריו יהיו נוכחים עמו בשעת העקידה למה מלכתחילה לקח אותם בכלל? ועל כך הוא משיב: בהתנהגות של אברהם עם נעריו יש השקפת עולם שלימה בנוגע ליחסם של שומרי מצוות אל שאינם שומרי מצוות, אברהם אינו פונה לפרישה גמורה, מצד אחד הוא לוקח את נעריו מפני שהדרך אל הר המוריה היא ארוכה ומתפתלת בין הרים ובתוך עמקים, מלאה נחשים ועקרבים וכנענים פרועים שארבו לאברהם ויצחק. וכדי שאברהם יוכל להגיע בשלום אל הר המוריה, כדי שיוכל לקדש את ההר השומם ולקרוא לו "ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה", הוא זקוק לעזרה אף מישמעאל ואליעזר הגם שלא הגיעו למעלתם של אברהם ויצחק, והם ברצון או שלא ברצון, מדעת או שלא מדעת שיתפו פעולה עם אברהם וליוו אותו אל הר המוריה. וכאן מוסיף הרב סולוביצ'יק שאילו היה אברהם מלכתחילה פורש לגמרי משני הנערים ומוותר עליהם כבר בתחילת הדרך והולך לבדו - מי יודע אם היה מגיע "אל המקום אשר אמר לו האלוקים". אברהם אמנם לא גרס את שיטת הפרישה אבל גם לא נקט באחדות מלאה, אברהם והנערים הלכו יחדיו כברת דרך ניכרת עד שהגיעו למקום מסוים בדרך להר המוריה ושם נתפרקה החבורה, אברהם נפרד מן הנערים באמירה: "שבו לכם פה עם החמור" אך לא לתמיד, אלא הוסיף ואמר: "ואני והנער נלכה עד כה ונשובה אליכם".
ושם מדמה הרב סולוביצ'יק את שני הנערים לאחינו החילוניים, שאנו שותפים עמם בבנינה של מדינת ישראל ("כי מדינת ישראל היא הדרך המובילה אל הר המוריה" [שם]), והדבר ברור כי לבדנו בלי החילוניים לא היינו מצליחים בהקמת המדינה. אבל לא בכל אנו יכולים להיות שותפים עמם, וכשהדברים מגיעים להלכות אישות, חינוך, שמירת שבת, מאכלות אסורים, רבנות והוראה או "מיהו יהודי", כאן אנו אומרים לנערים: 'שבו לכם פה עם החמור', אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל"מקום אשר אמר לו האלקים". וגם אז הפרישה אינה לשם היפרדות אלא כדי להתעלות "עד כה", אבל לבסוף נשוב אליכם ונעלה גם אתכם. דבר דומה שמעתי ממורי ורבי הרב דוד הכהן (הנזיר) בתחילת דרכי בישיבת מרכז הרב, כששאלנו אותו האם להפסיק את הלימוד ולהצטרף לחברנו בגרעין הנח"ל על מנת להשפיע עליהם או להמשיך ללמוד בישיבה כדי להשתלם יותר בתורה, ותשובתו היתה: אנו אומרים בתפילה: 'מלאים זיו ומפיקים נגה' - קודם צריך להתמלא בזיו התורה ורק אחר כך לצאת ולהשפיע את הנגה על הציבור הרחב. יש זמנים שצריך להתכנס על מנת להתמלא כדי שיהיה לנו אחר כך מה להעניק לכלל.