שם פלאי ומיוחד לאבינו יצחק. מדוע הוא נקרא כך? מה מהותו של הצחוק ומה חשיבותו, ומה אנו יכולים ללמוד מכך על קיומנו כעם בכלל, ועל עבודת ה' האישית של כל אחד ואחת מאתנו בפרט?
ראשית, יש להתבונן בהופעות השונות של הצחוק בחייו של יצחק, ורבים הם, בייחוד בראשית לידתו, בכדי להתבונן בסוגיא מתוך מבט רחב יותר. תגובתו של אברהם על הבשורה כי שרה תלד לו בן היא – "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד". תשובת ה' – "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק". צחוקו של אברהם הפך לעניין מהותי עד כדי שה' מצווה אותו לקרוא לילד בשם זה.
רש"י (שם), ע"פ אונקלוס שתרגם 'וחדי', ביאר שצחוקו של אברהם היה צחוק של שמחה. אולם, הרמב"ן (שם) מבחין יותר את השמחה המיוחדת שיש בצחוק, וזה לשונו – "ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה (להלן כא ו) שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. כענין אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכו ב). וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו, ויאמר בלבו - ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד - ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה".
הצחוק הוא על 'ענין נפלא מאוד'. התרחשות שהיא לא רגילה, לא טבעית, כנגד סדרי החיים הקבועים, וממילא מעוררת צחוק. ובלשון המלבי"ם – "וקראת את שמו יצחק על שם הצחוק, כי יולד באמת בדרך נס ופליאה, וזאת אני רוצה שיצחקו כולם ויתפלאו על לידתו". ואמנם, כפי שהביא הרמב"ן, כך אירע לאחר לידתו, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". בלשוננו כיום - כולם 'התגלגלו מצחוק' על מה שעשה ה'...
תובנה זו יכולה לתת לנו מבט אחר על הדוח שיח בין המלאך (או ה') לשרה לאחר שהיא שמעה על הבשורה - "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".
כידוע, רש"י מבחין בין צחוקו של אברהם, שהיה צחוק של שמחה, לבין צחוקה של שרה שביטא חוסר אמונה. ויש 'ללמד זכות' (בצדק) על שרה – אברהם שמע את הבשורה ישירות מה', ואילו היא שמעה זאת (מבחינתה) משלושה ישמעאלים, אורחים שבאו מן הדרך (חזקוני שם), ומבחינתה הייתה זאת סוג של בדיחה. אולם, מכנה משותף יש בין שתי התגובות – מדובר כאן בדבר לא סביר, לא הגיוני, מצחיק. לפי דרכנו, הדגשת ה' – " לֹא כִּי צָחָקְתְּ", לא באה להוכיח ולנזוף בשרה כלל וכלל, אלא לומר לה – אכן מדובר באירוע מצחיק ומופלא, אך הוא יקרה גם יקרה.
הקב"ה בחר להביא לעולם את אבינו השני בדרך של נס מופלא, שיעורר צחוק, ובחר להדגיש זאת כדבר מהותי כל כך, עד כדי קביעת שמו – יצחק. הרש"ר הירש למד מכאן את סוד קיומו של עם ישראל בכל הדורות, והיטיב לבטא זאת בלשונו הטהורה (בראשית יז,יז):
ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו - הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, - אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן; אם מאמינים ברצונו החפשי הכל - יכול של הא-ל החפשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו. היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל "המגוחך" של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו - רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע א-להים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת בא-ל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה - הוא עדות על דרכו האלהית; אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה.
עם ישראל הוא עם 'מצחיק', במובן שהוא אינו נכנס למסגרות העולם הזה, שקיומו אינו מובן ע"פ דרכי הטבע, ודווקא לכן ניכר בו טביעת האצבע הא-להית. שני מובנים בדבר, לאחר האמונה, ולפניה. לעיתים אדם עומד מול הופעה מופלאה זו, ומתמלא אמונה. ואמנם, כל המתבונן בהיסטוריה של עם ישראל, כיצד התמודדנו מול כוחות אדירים, פיזיים ורוחניים, ויכול יכולנו להם. ובייחוד, נוכח הדורות האחרונים, עת חזרנו לארץ ישראל, כפי שבישרו לנו הנביאים לפני אלפי שנים, לא יכול שלא לשחוק. "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".
אולם, כפי שכתבנו, יש משמעות שנייה לצחוק. הצחוק של אלו שאינם מאמינים, ואף לועגים ומגחכים. של אלו שרואים יהודי המקיים מצוות ה' בעולם, ומלגלגים לו על אמונתו הנאיבית והתמימה, שאינה מתיישבת עם 'חוקי החיים'. הרש"ר הירש מדגיש שכבר בלידת יצחק 'קיבלנו חיסון' לעמוד כנגד הלעג הזה, "אין הוא פוגע בו, שכן הוא מוכן מראש לצחוק הזה".
נקודה זאת קשורה גם במידתו של יצחק – יראה. כיצד הצחוק (-שמו) קשור ביראה ובגבורה (-מידותיו)? (בנפש האדם נראה ששני המקומות הפוכים כמעט זה לזה). תשובת הדבר - אדם ירא ה' עושה רצון קונו בגבורה, למרות כל הסובבים אותו, המגחכים ולועגים לו. ובלשון הרמ"א (הראשון!):
שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים ... כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת.
יראת ה' מבטאת מוכנות להיות במקום עמוק ופנימי, ולעשות מה שנדרש ממני, למרות שאנשי 'העולם הזה', רואים זאת בגיחוך. [וזאת, הפך גמור לצחוקו של ישמעאל, שהיה מְצַחֵק, כמו גם הפך צחוקם של עובדי העגל - וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. צחוק שניהם מבטא - ליצנות, ריקנות, זלזול].
ואמנם, יכולה העמידה כנגד הצחוק שבא מסביב הוא באותה מטבע ממש - לצחוק. האמונה והידיעה שלעתיד לבוא הוא הוא שיצחק, עליהם. וכמאמר העולם – צוחק מי שצוחק אחרון. השם יצחק, בלשון עתיד דווקא, מבטא את האמונה שכל הקשיים והתמודדויות ייעלמו כאינם, ויהפכו לצחוק. כפי ששמעתי מהרב יצחק גינזבורג, על לשון הפסוק - פַחַד יִצְחָק, שכל הפחדים יהפכו לעת"ד לצחוק. " וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו יב,א).
ובלשון אחר – לא לקחת את העולם הזה (בחיצוניותו) 'ברצינות' גדולה מידי, שיכולה ועלולה לייאש ולהעציב. לא בכדי מסופר על רבא שקודם הלימוד היה פותח בבדיחה (!). "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל:). לפי דרכנו לא מדובר רק בעניין מתודי, לעורר את הציבור להקשבה, אלא בנקודה עמוקה הרבה יותר. היכולת לקבל תורה תלויה ביכולת להתנקות מאבק הפסימיות והקרירות הטמונים בעולם הזה. לולא הצחוק, אדם עלול להרגיש חוסר אמונה בתורה, ביכולתו להשתנות, ביכולת העולם להתקדם ולהשתפר. הלימוד עצמו הוא עמוק, בכובד ראש ובישוב הדעת (ובו בדרך כלל אין לערב צחוק, שכן הוא עלול להביא להפך, לקלות הדעת וחוסר רצינות). אך קודם ללימוד יש להכין את הלב לקבלת התורה, על ידי מילתא דבדיחותא דווקא. אומרים העולם, ששני דברים מייחדים את האדם משאר כל בעלי החיים – חכמתו, ויכולתו לצחוק. והא בהא תליא.
ואדרבה, ככל שהתורה עמוקה יותר, היא גם מופלאה (- מצחיקה) יותר. ועל כן מסופר על רב המנונא סבא, שקודם שלימד רזי תורה, לא היה מסתפק במילי דבדיחותא (כרבא), אלא היה פותח במילי דשטותא (זוהר ג מז ע"ב): אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא, והיינו דרב המנונא סבא כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה (וע"ע אוה"ק א' עמ' עח').
ומצאנו, שאף הקב"ה בעצמו משחק
שנאמר לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ (תהילים קד,כו)
"שהצדיק נקרא בשם לוויתן, לשון חיבור ודביקות
והשם יתברך משחק ומשתעשע עמו מאד" (נעם אלימלך ראה).
"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה
אימתי - בזמן שיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (ברכות לא.).
הכותב הוא רב היישוב עמונה