בפרק ב', פס' י"א, עוסקת התורה בעניינו של המלח ומציינת:
"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח".
עניינו של המלח, המופיע בפרשתנו, מעורר מספר תמיהות. יש לברר, מהי מהותו של המלח בעולם, מהו תפקידו בעניין הקרבנות ומדוע בחר הקב"ה לכרות איתנו ברית, דווקא באמצעות המלח?
בספרו של הרב כשר "תורה שלמה", ויקרא, עמ' ק"י, מופיע מדרש מעניין בעניין המלח:
"ולא תשבית מלח ברית...על כל קרבנך תקריב מלח, שכאשר נתחלקו המים התחתונים מן העליונים, געו בבכייה, שיהיו במקום טומאה. אמר להם הקב"ה: שתקו ואני אצווה עליכם ניסוך המים, ולא נתפייסו כי אם פעם אחת בשנה, וכרת להם הקב"ה ברית, שימלחו הקרבנות, שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח ולא תשבית מלח".
המדרש מספר, כי כאשר הופרדו המים לשני חלקים, מים תחתונים ומים עליונים, געו המים התחתונים בבכייה, מכיוון שקינאו במים העליונים שהועלו בדרגה והתקרבו אל הקב"ה ושכינתו ואילו הם, נשארו על הארץ, מקום הטומאה, וכפיצוי, כביכול, כרת הקב"ה ברית עם המים התחתונים וציווה על בני ישראל למלוח את כל קרבנותיהם, במשך כל ימי השנה.
נראה, כי לפי המדרש, זוהי הברית אשר מדובר עליה בפסוק י"ג: "מלח ברית אלוקיך".
ברם, מעבר למדרש שהובא לעיל, יש עדיין להבין, מהי מהותו המיוחדת של המלח, מה טומן בחובו ומדוע חשוב כל כך להעלותו יחד עם כל קרבן? מעבר לכך, צריכים אנו עדיין לבאר, מה נשתנה המלח מכל שאר הקרבנות, כשרק בעניין המלח מוזכר שם ה' כ'אלוקים', בניגוד לשאר הקרבנות, שם מופיע שמו של הקב"ה כ'ה'?
הרמב"ן, בספר ויקרא פרק כ"ג, עוסק בעניין מהות האיסור העקרוני של הקרבת שאור ודבש במקדש ונראה, כי דבריו שופכים מעט אור על עניין המלח, בו אנו עסוקים:
"...ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבאו מן הדברים המתוקים לגמרי כגון הדבש, רק מן הדברים המזוגים, כאשר אמרו בבריאת העולם (ב"ר י"ב, ט"ו) שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו".
לדעת הרמב"ן, א"כ, באיסור השאור והדבש, ישנה אמירה חשובה של התורה: הקב"ה מבקש מן האדם, שלא להביא למזבח ולמקדש דברים חזקים, אשר בכוחם לשנות טבעים, כמו השאור והדבש, אלא שיש להביא רק דברים מזוגים, מעורבים, עדינים יותר, ובכך לסמל את מהות בריאת העולם, שנברא מן המיזוג הנפלא של מידת הדין ומידת הרחמים.
אמנם, יש לשאול, כיצד מסתדרים דברי הרמב"ן עם העובדה, שיש חיוב להקריב מלח עם כל קרבן, והרי, לכאורה, המלח איננו מזוג ובכוחו לשנות טבעים?
נראה, כי יישוב נפלא לקושי זה, ניתן להביא מדבריו המאלפים של רבינו בחיי, שם, המציין כי מן המפורסמות הוא, שבמלח קיימים שני כוחות המנוגדים זה לזה - המים והאש. מחד גיסא, בכוחו של המלח לקיים חיים, שהרי יש בו מים ואילו מאידך גיסא, בכוחו של המלח להכרית ולבער בכוח האש, אשר, כביכול, מצויה בו. לדעת רבינו בחיי, שני הכוחות הללו מקבילים למידת הדין ומידת הרחמים, שבהם נברא העולם, ולכן נקרא מלח: 'ברית אלוקיך' - מכיוון שבמלח, הקיים לעולם ואינו מתקלקל, כמו ברית הקיימת לעולם - יש בו (במלח) שני הפכים - רחמים ודין - מלח ממתיק את הבשר ושומר עליו ומנגד, יכול להכרית ולשרוף את הצומח - ובאותה מידה ברא הקב"ה את העולם, בשיתוף של מידת הדין ומידת הרחמים.
דווקא בעניין המלח, מזכירה התורה את המילה 'אלוקיך', כי המלח הוא הדבר היחיד העולה על המזבח, המבטא את הדין, את ההרס ואת השריפה. דברי רבינו בחיי אף מתיישבים יפה עם דברי הרמב"ן, שהרי נמצא, כי המלח גם הוא מן הדברים המזוגים העולים על המזבח - מיזוג של אש ומים.
נמצא, א"כ, כי עצם הציווי של הקרבת המלח עם כל קרבן, והברית הכרותה בין הקב"ה ובין עם ישראל, באמצעותו של המלח - 'מלח ברית אלוקיך' - מביאה לידי ביטוי את המחוייבות שלנו כלפי הקב"ה בכל דור ודור, כדי שנזכור באמצעות המלח את הקרבנות, כי ברית זו קיימת לעולם וכן כדי לזכור שהקב"ה, ברוב רחמיו, ברא את העולם בשיתוף מידת הדין ומידת הרחמים.
אמנם, המלח אמור אף להזכיר לנו, כי יש בו כוח של אש ויש בו כוח של מים. אנו צריכים לזכור ולדעת היטב, כי מצב זה מהווה עבורנו סוג של איום חיובי, לשון מאזניים, בו נצטרך להיות זהירים מאוד בעבודת ה', בלימוד התורה ובקיום המצוות, כי, חלילה, עלולים אנו להגיע למצב של 'ברית מלח אלוקיך' - מלח המכלה את העולם ושורף אותו.
להשלמת הדברים בעניינו של המלח, חשוב לציין רעיון עמוק ומשמעותי, המובא ספר הזוהר, בפרשת בראשית, דף רמ"א/ב.
הזוהר הקדוש מבאר שם, כי המלח מטבעו ממתיק את הבשר ולולא המלח, היה קשה לאכול את הבשר מפאת מרירותו. אמנם, בהמשך דבריו שם, מבאר הזוהר, כי משמעות הדברים היא, שהצורך למלוח את בשר הקרבנות נובע מכך, שלולא המלח - לא הייתה אפשרות לאדם לסבול את המרירות הקיימת בעולם.
מדברי הזוהר עולה, א"כ, כי המלח או יותר נכון, ברית המלח, היא חסד גדול, שעשה עמנו הקב"ה, שהרי בסופו של דבר, ברית מלח זו, היא המאפשרת לעם ישראל לחיות ולהתגבר על המרירות שבחייו, ואף להתמודד עם הדברים הקשים, לכאורה, שקורים לנו. עצם המלח, המבטא את בריאת העולם במידה של דין בשיתוף מידת הרחמים, הוא המאפשר לנו לחיות את חיינו באופן מיטבי. זהו, אכן, חסד גדול, שהקב"ה גמל עמנו. המלח, א"כ, הוא המקשר בין הדין לבין הרחמים, בין הקב"ה לבין עם ישראל.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה