"יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ"
על האומץ בשיבה אל העצמי על-פי פיסקה של הראי"ה קוק / דביר ש.
בֶּן אָדָם,
עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה,
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ,
יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ,
כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים,
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם
פֶּן יְכַחֲשׁוּ לְךָ,
דְּרוֹשׁ אוֹתָם -
וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָּד.
עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה,
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ,
יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ,
כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים,
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם
פֶּן יְכַחֲשׁוּ לְךָ,
דְּרוֹשׁ אוֹתָם -
וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָּד.
מילים אלה לקוחות מחלקה האחרון של הפסקה של הראי"ה קוק מספרו 'אורות הקודש' [א', ס"ה]. הראי"ה קוק, שתורתו היא שירה, מכריז ומעודד כל אדם ואדם לעלות: "עֲלֵה לְמַעֲלֶה עָלֶה." המצלול של פתיחת השורה שמבוסס על העיצורים הזהים 'על"ה', חוזר ומדגיש כי לאדם אסור לפחד. אסור לחשוש. האדם צריך להאמין בעצמו. יש לך יכולת וכוח, פוטנציאל אדירה ועוצמה: "כִּי כֹּחַ עַז לָךְ", עזות לקדושה. לטוב. עזות לשינוי. לתיקון. ישראל עזים שבאומות. עלה במסילות החיים, עלה שלב ועוד שלב בקומות הסולם. תתקדם בדרך, למרות שהיא ארוכה ומלאה בקוצים ואבנים. תמשיך ואל תוותר, אלא תזיע. תתאמץ.
וכמו בכל תהליך גדילה, האדם ירגיש רע, קושי, מועקה עמוקה, מאבק בין ניגודים, מכאוב וייסורים. מעט מרירות על הלשון. אולם, האדם צריך להכיר את כוחותיו המצויים בתוכו, ובנפשו יש חוזק אמיתי, עליון, נשגב. זרם פנימי שמעלה אותו, את האדם, לגבהים שמימיים. הראי"ה קוק מצביע על זה וכותב שזה קיים בך, האדם, רק צריך לגלות את הכוחות מהכוח אל הפועל: "יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ / כְּנָפִי נְשָׁרִים אַבִּירִים." העושר הרוחני מצוי ושריר רק צריך לפתוח את המכסה, ונשמתך תאיר באור יהלומים.
כאשר האדם רוצה לפרוץ מחסומים. לפתוח סכרים, לשבור חומות. לנפץ תדמית. להיות מסור לעצמו. בן חורין. ומחליט בנחרצות שהוא הולך, למרות שצולעת ירכו, ועיוור הוא בערפל הלא ברור - ייתכן שהאדם יגאל, יתגבר, היוושע וילמד לנווט את חייו בסבך המתחים הפנימיים והחיצוניים. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מתאר במילים יפות את התהליך: "הקרע הנפשי עובר לאיחוי, מעלה לפעמים את האדם לידי מעלת שלמות כזו, שאין כמוה ליפעה ולהדר במדרגת האישיות התמה והמאוחדת, שלא נתייסרה מימיה בחבלי התנגשות רוחנית." ["איש ההלכה", עמ' 12].
מכל מקום, אזהרה מצויה אל האדם: "אֶל תכחש בָּם / פֶּן יכחשו לְךָ", מסע של סיבה ותוצאה. בספר הושע [ט', ב'] נכתב: "גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ" פירוש, כאשר האדמה או הגפן מתעלם מחובת הפרנסה, אזי התירוש, היין שטרם תסס, לא מקים את חובתו בחזרה. מצב של חוסר הקשבה ויחסי גומלין טובים. כלומר, כאשר האדם בוגד, מתעלם, מסתייג, מסרב להכיר בפנימיותו העצמית ולא מאמין בכוח העצום שיש בשינוי, בתיקון ובעלייה המתמדת, ומתבוסס בדם הייאוש כוחותיו נחלשים, נרפים, מנוולים, נפולים ומדלדולי חיים, עניים, ולאט לאט נעלמים. מצב חמור של היעדר. כיבוי. הרדמות. הזנחה.
לכן, כשהאדם מתעורר ומגיע למסקנה שטעה, פספס והחטיא את עצמו. מספיקה לו רק קרן אור אחת. הקשבה. הבהוב. רמז. הכוונה. התבודדות פנימית. כנות עצמית. דרישה ולימוד. ובמילים של הראי"ה קוק: "אפילו כשימצא אדם את עצמו טבוע עמוק מאוד ברפש החיים, ידע שההתבודדות הפנימית תמציא לו בחזרה את עצמיותו אשר אבד, ואור נשמתו ישוב אליו." ["שמונה קבצים", ד' ק"ג]. די לו בכך: "דָּרוּשׁ אוֹתָם - / וְיִמְצָא לֵךְ מִיָּד" הכוחות מצויים ולא ניתן להסירם. אך, התיקון יהיה עמוק יותר, העלייה מורכבת יותר. ובכל זאת, בתפילה, בתחינה, בבקשה - ושב ורפא לו. אל תפחד: עֲלֵה לְמַעֲלֶה עָלֶה!