"מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופע [=עשיר] ביותר. אמר לו רבי ינאי: יתכבד רבי ויתארח בביתי. אמר לו [=האורח]: אעשה מה שיהנה אותך. הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו. האכילהו, השקהו. בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו [=לפי שהיה האורח עם הארץ גמור]. אמר לו רבי ינאי: קח את הכוס וברך ברכת המזון. אמר לו האורח: יברך ינאי בביתו.
אמר לו רבי ינאי: האם יכול אתה לחזור אחר מה שאני אומר? אמר לו האורח: כן. אמר לו רבי ינאי: אם כך, אמור אכל הכלב פתו של ינאי. תפס האורח את רבי ינאי ואמר לו: מה? ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי באונאת דברים? אמר לו רבי ינאי: ומה י ירושתך, שאתה אומר שאצלי היא? אמר לו: שהתינוקות אומרים תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. שהתורה ירושה היא לכל ישראל, שלא נאמר קהילת ינאי אלא קהילת יעקב.
לאחר שנתפייסו, שאלו רבי ינאי: מה מעשים טובים יש בידך שזכית לאכול על שולחני? אמר לו: מימיי לא שמעתי מילה רעה על מי שהוא ולא הלכתי רכיל ולא זו אף זו: מימיי לא ראיתי שנים שמתקוטטים ביניהם ולא עשיתי שלום ביניהם.
אמר לו רבי ינאי: כל כך דרך ארץ יש בידך, ואני קראתיך כלב? ומיד קרא עליו רבי ינאי את הפסוק: "ושם דרך, אראנו בישע אלקים", השם לבו על אורחותיו - שווה הרבה, דאמר רבי ישמעאל בר נחמן: עשרים וששה דורות [=מבריאת העולם ועד מתן תורה] קדמה דרך ארץ לתורה, כמו שנאמר (בראשית ג, כד) לשמור את דרך עץ החיים, דרך - זו דרך ארץ, ורק אחר כך החיים - זו תורה. [על פי ויקרא רבה ט, ג; ילקו"ש תהלים, תשסג].
מדרש מופלא זה, על האירוניה והסרקאזם שגלומים בו, מבטא באופן מופלא את המתח שבין "תורה" ו"דרך ארץ", או בניסוח חריף יותר: בין תלמיד החכם הנראה בעיני הבריות כמתנשא ויהיר, לבין עם הארץ, מך, נכלם ומושפל. מצד אחד מצייר לנו המדרש דמות אליטיסטית ומתנשאת. החכם אינו בוחל בלשון גסה ובמלים קשות ("אכל הכלב פתו של ינאי"). הוא "בוחן" את האורח במבחן רב תחומי. נראה בעליל שרצונו לבזות את אורחו ולהשפילו עד עפר, שהרי אם אפילו מקרא אינו יודע, סביר להניח שלא ידע משנה, אגדה ותלמוד. כשמתבררת האמת, מפציר בו רבי ינאי (והפעם בלשון ציווי, ולא בלשון הכבוד בגוף שלישי שבה ממשיך האורח לדבר אליו): "ברך בקול וגלה קלונך ברבים!". ניסיונו של האורח להימנע מביוש פניו ברבים לא צלח. הוא נתקל בסרבנות עיקשת של החכם: "חזור אחריי", למען ידעו הכל מהו ומיהו.
לפי המדרש החכם אינו חכם כל כך גדול. כבר בראשית הדרך טעה טעות קשה. למראה בגדיו ההדורים של עובר האורח, הוא טעה לחשוב שהנה ניצב לפניו "גביר" עשיר ביותר (שיוכל אולי לתרום לישיבתו?). הוא פונה אליו בגוף שלישי ("ייכנס כבודו אצלנו"), מכנה אותו "רבי". והנה לפניו סתם ארחי-פרחי, בור ועם הארץ.
מן המדרש עולה בבירור תיאור, שרבים כמותו בדברי חז"ל, של המתח בין אליטת תלמידי החכמים לבין עמי הארץ. "נושאי התורה" סבורים, כביכול, שהתורה ניתנה בידם "ירושה" מאבותיהם ורק להם חלק ונחלה בה. דמות החכם מוצגת במדרש כמורמת מעם, וכמגלה, כביכול, התנשאות והרמת אף עד כדי כך, שאין הוא נמנע מלשאול את אורחו: "מה יש בך בכלל, שזכית(!) לאכול על שולחני?". לדידו "סתם" יהודי פשוט אינו רשאי להיכנס לבית החכם. מנגד, ניצב לו עם הארץ, שאפילו לברך אינו יודע, אך גדול הוא בנימוס, במוסר טבעי, ב"דרך ארץ": אין הוא מתכבד בקלון חברו, אינו מהלך רכיל, ומשים שלום בין אדם לחברו. הוא "חלש" ביותר במצוות שבין אדם למקום (תורה, ברכת המזון), אך מהדר ומחמיר במצוות שבין אדם לחברו.
בניגוד לפתיחה, שבה אמור הקורא להזדהות, כמובן, עם דמותו של רבי ינאי, תלמיד חכם ומגדולי אמוראי ארץ ישראל, מגלה לנו המדרש בהמשכו שלמרות תדמיתו העלובה, גם עם הארץ ניחן במידות "דרך ארץ" שאין לזלזל בהן. עד כדי כך, שחותם הוא בקביעה - אם תרצו, לא רק היסטורית אלא גם ערכית - שלפיה "דרך ארץ קדמה לתורה". לבד מהדגשת היותה של התורה נחלת "קהילת יעקב" כולה, מדגיש הכתוב את היותה "מורשה". לא תורה שנולדה היום, ולא תורה שאינה רלבנטית ליום המחר, אלא נחלה שעוברת מדור לדור. כל דור, כחוליה בשרשרת הארוכה, צריך להכיר את ה"מורשה" שניתנה בידו, ללמוד אותה, ולהטביע עליו את חותמו, כך שיהא ראוי להנחילה לדורות הבאים. חג שמחת תורה עשוי וצריך להיות יום של חשבון נפש לכל העוסקים בתורה וחפצים ביקרה.
תורת ישראל, אין צריך לומר, רלבנטית לכל אדם, ל"קהילת יעקב" כולה ולא רק לממיתים עצמם באוהלה יומם ולילה. שאלות של קדושת החיים, צדק חברתי, מוסר מלחמה, עשיית משפט ורדיפת שלום, שמירה על כבוד האדם וחירותו, צנעת הפרט וצניעות הכלל. ערכים אלה כולם מנסרים בחלל עולמנו יום יום ושעה שעה, אך "קולה של תורה" כמעט ואינו נשמע בהם, בוודאי שלא ברמה. חג שמחת תורה הוא מועד מתאים להשיב את התורה למקומה הראוי, כך שתהא מורשה ל"קהילת יעקב" כולה.