כשאנו מתבוננים על חג השבועות עולות לנו כמה תמיהות גדולות: מנהג ישראל מימים ימימה ללמוד תורה כל ליל שבועות; מנהג זה תמוה מאד שהרי לית מאן דפליג שמתן תורה היה ביום ולא בלילה "בהיחבא", ואם נלמד תורה כל הלילה נגיע למועד האמיתי של מתן תורה כשעיננו טרוטות וננקר ללא הפסקה, איכשהו נצליח ללמוד עד אחת - שתיים, למחרת נהיה עייפים וכל היום נסתובב כסהרוריים. ונשאלת השאלה, האם לא היה עדיף שכולנו נישן כמו שצריך, נקום מוקדם ונלמד כל הבוקר ערניים, ואגב בהלימה לעובדה שקיבלנו את התורה ביום ובדומה למה שקורה בשאר חגים המציינים את האירוע ההיסטורי? (יציאת מצרים הייתה בלילה, אזי יושבים בסדר בלילה....) כך, שגם נלמד טוב יותר וגם נתחבר לזמן המיוחד…
בניגוד לשאר הרגלים שנמשכים כשבעה ימים, הרי שחג השבועות נמשך יום אחד בלבד, ולמרות שהוא יום אחד, הוא כולל בתוכו מספר רב של "חגים"; אנו חוגגים את חג הביכורים ואת קציר החיטים, כמו גם את חג מתן תורה, ובנוסף אנו חוגגים את סיום הספירה מפסח שעל כך אנו קוראים לחג, "חג השבועות". ונשאלת השאלה, מדוע התורה וחז"ל העמיסו כל כך הרבה "חגיגות ביום אחד? האמנם לא היה מתאים יותר שנצא לבוסתנים, נקטוף פירות קיץ, נצא לשדות חיטה, נתחבר לטבע ונחוג את חג הביכורים? ושאלה נוספת, מדוע בתפילה אנו אומרים זמן מתן תורתנו? מדוע שלא נאמר זמן מתן תורה?
כל השאלות הללו מביאות אותנו להבנה שזהו לא סתם חג מתן תורה, אלא חג "מתן תורה שבע"פ"- חג שמבטא יותר מכל את מושג התושבע"פ. באופן פשטני ניתן לומר כי התורה שבכתב מוכתבת ואילו התושב"ע, מאפשרת מרחב רוחני רחב וחופש פרשני הנותן ללומד לפגוש את עצמו בעולם הלימוד ולבטא רעיונות מיוחדים משלו. כל אדם הלומד ומחבר את עצמו ללימוד נותן משהו מעצמו לתורה. ההבדל בין היום ללילה הוא שביום הכול נראה ומואר וברור, ובלילה הכול נסתר וחשוך ודורש בירור ותהיה. "במחשכים הושיבני" זהו תלמודה של בבל. אין זמן מתאים יותר ללמוד התושבע"פ מאשר הלילה, ולכן אנחנו מציינים את האירוע ההיסטורי, לא ביום עצמו אלא דווקא בלילה בזמן לימוד התושבע"פ. זוהי הסיבה שאנו אומרים בתפילה "זמן מתן תורתנו"- תורה שלנו "ולא "זמן מתן תורה"; בלימוד התושבע"פ יש הרבה חרות לאדם, מרחבים אינסופיים לעולם הרוח בדומה לתקופת היובל כאשר הכול יוצא לחירות, וכך גם ביום החמישים- "חג השבועות" שמסמל את "החירות הרוחנית"
זהו יום "מועט המחזיק את המרובה", יום אחד עם כמה חגים. יום אחד המאפשר לכל אדם לקבל את התורה שלו "תורה דיליה". חז"ל במדרש קהלת (פרשה י"א, ה) מספרים לנו הסבר שונה ממה שהכרנו בסיבת מותם של תלמידי ר"ע - אמר להם: "הראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה... אתם לא תהיו כן..." למה התכוון המדרש "שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה"? לתפיסתי כל אחד למד תורה וחשב כי האמת נמצאת אצלו, וכי ישנה רק אמת אחת ולא השאיר מרחב רוחני לשני לבטא את "תורה דיליה"- את רעיונותיו וכיווניו הרוחניים בעבודת ה'.
גם המילה תורה ניתנת להתפרש במשמעות של תושב"ע, תורה לא רק מלשון הוראה, אלא גם מלשון לתור -לחפש, ולפי זה התורה היא המרחב האינסופי שבו אדם יוצא לשוט בים הגדול ים החכמה, ולתור ולחפש את אלוקיו ואת עצמו. יה"ר, שנזכה לקבל גם השנה את תורתנו, ונעלה במעלות התורה ההוראה החיפוש ושיתרחבו כלינו האישיותיים, ושנוכל ונזכה להכיל עולמות רוחניים דרכנו ובתוכנו.
הכותב הוא ראש התכניות הישראליות במדרשת לינדנבאום של רשת אור תורה סטון