ביום ראשון יחול צום י בטבת. בדרך כלל אנחנו צמים כדי לזכור מאורע קשה שעבר על עם ישראל, וכך גם בצום זה. כידוע, אנחנו צמים משום שבתאריך זה החל המצור על ירושלים. בספר "מחצית השקל" על השלחן ערוך (סי תקמ"ט) מופיעה שאלה בשם השל"ה ("שני לחות הברית"). השל"ה תמה מדוע בכלל יש צורך בצומות ובמנהגי אבלות:
"דהא צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!"
שואל השל"ה: הצער על מה שהיה לא מוסיף שום דבר, ובנוסף אנחנו צריכים לקבל עלינו את הייסורים באהבה, אז מדוע אנו נוהגים במנהגים אלה?
ברכה על הרעה
השל"ה עונה על שאלה זו, אך כדי להבין את משמעות התשובה לעומקה ננסה להבין מהו באמת היחס שהתורה מצפה מאיתנו לנהוג כלפי הצרות והייסורים שמתרחשים בעולם הזה. השל"ה קבע ש"יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה", ואחד המקורות שלו לקביעה זו מופיע במשנה במסכת ברכות (נד.) ובגמרא שם (ס:):
"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר (דברים ו): ואהבת את ה אלהיך בכל לבבך וגו ; בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע; ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך; ובכל מאדך - בכל ממונך, ד"א: בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו...
מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב, והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת? אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה...".
למה האדם נצרך לברך על הרעה כמו שהוא מברך על הטובה, ועוד בשמחה?! דרישה זו נראית לנו לפעמים מוגזמת, קשה לביצוע וגם לא מובנת. על מנת לענות על השאלה הזאת עלינו להבין קודם כל את משמעות המילה "ברוך". כאשר אנחנו מברכים חברים שלנו אנחנו מאחלים שיהיה להם טוב - למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מברכים את הקב"ה? אם נבין את הדבר הזה נוכל גם להבין את הצורך לברך על הרעה כמו על הטובה. הרשב"א (ר שלמה בן אדרת, מראשוני ספרד) מסביר את מושג הברכה (שו"ת הרשב"א ח"א סי תכ"ג) כך:
"וכן עניין הברכה - שהכל יברכוהו ויודוהו לומר שהוא המבורך כי מאתו כל הברכות. ומכלל הברכה ההודאה שהוא שליט בכל והכל מאתו - הטוב והמוטב, כמו שאמרו: חייב אדם לברך על הרעה כדרך שמברכין על הטובה... "
זאת אומרת, משמעות הברכה היא להבין שמקור השפע בעולם הוא הקב"ה. כשאנחנו אומרים: "ברוך אתה ה", אנחנו בעצם אומרים - אנחנו מודים (מלשון הודאה על האמת ולא מלשון תודה) ומבינים שהכל מה. כמו שאנחנו מכירים בכך שהטוב הוא מה כך עלינו לברך ולומר שהרע הוא מה. תוכן הברכה הוא - "דיין האמת". כלומר, אנחנו מכירים בכך שהכל מה ולא רק זאת, אלא שהכל צודק ונכון.
אחת הבעיות היא שאנחנו לא מצליחים באמת לראות שהכל נכון וצודק, וכך אומר הגרי"ד סולובייציק במאמרו "קול דודי דופק" (ע"מ 67):
"משל, למה הדבר דומה? לאדם המסתכל בשטיח נהדר, מעשה חושב, שציור מרהיב עין רקום עליו - מצדו השמאלי. האם הבטה כזו תיהפך מקור חוויה אסתטית נשגבה? לדאבוננו הגדול, אנו רואים את העולם מסטרו השמאלי. לפיכך אין בידינו לתפוס את מסגרת ההוויה הכל-כוללת שרק בתוכה אפשר לגלות את תכניתה ומהותה של פעולת הקב"ה"
אנחנו לא תמיד יכולים להבין את מעשיו של הקב"ה ולראות את הצדק והטוב הטמון בהם. בברכת - "ברוך דיין האמת" אנחנו נדרשים להגיע לרמות גבוהות מאד של אמונה. יחידי סגולה הם אלה המגיעים לדבריו של רבא - "לקבולינהו בשמחה", לקבל את הצרות בשמחה, מתוך הבנה שהכל נכון וטוב בדיוק כמו הדברים הטובים.
תשובה כתגובה
עד כה אמרנו שבעת צרה על האדם להכיר בכך שהכל מאת ה ואין עוולה שיוצאת ממנו. אבל האם זה כל מה שנדרש מאיתנו? בכל יום אנחנו אומרים פעמיים את פרשת "והיה אם שמוע", אנחנו אומרים שאם אנחנו ננהג בצורה טובה יהיה טוב ואם נלך בדרך רעה ה יעניש אותנו. לפי זה יוצא שלאחר שהבנו שמה שאירע הוא מהקב"ה עלינו לחפש את הסיבה לכך. אכן, כך בדיוק אומר הרמב"ם (הלכות תעניות פ"א הל א-ג), צריכה להיות תגובתנו בעת צרה:
"מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם, בחצוצרות" (במדבר י, ט)...ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן, ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה, כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית - הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה "והלכתם עימי, בקרי - והלכתי עימכם, בחמת קרי" (ויקרא כו,כז-כח), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו - אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי".
בעקבות הצרות עלינו לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה על אותן עבירות שבגללן קרו לנו אותם מאורעות קשים. אמנם, לעיתים, ואולי אפילו בדרך כלל, אנחנו לא יכולים למצוא את הסיבה המדוייקת לאותה צרה שאירעה לנו. דוגמא ידועה למאורע כזה הוא השואה האיומה שנחתה על עמינו לפני למעלה מ-60 שנה, וכך אומר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין בספרו "באור פניך יהלכון":
"...אנו איננו יכולים, ולעולם לא נוכל, לתת הסבר מתקבל על הלב למה שקרה. דבר אחד יכולים אנו לומר. בתשובה לשאלה, היכן היה הקב"ה בשואה? ענה שכני לייב רוכמן, ניצול שואה: הוא היה עמנו. זו התשובה היחידה: עמו אנוכי בצרה..."
כלומר, איננו יכולים להצביע על דבר מסוים כסיבה לשואה, כאן עלינו להתאזר באמונה גדולה ולברך: "ברוך דיין האמת", אבל להישאר עיוורים ללא הבנה. מקרה זה הוא לא בודד. רוב הרעות הקורות אותנו הן כאלה, רובן נשארות אצלינו כחידות לא פתרונות ואיננו מסוגלים להבין למה הן קרו. בצרות כאלה, האם עלינו להישאר פסיביים? האם מעבר לאותה תגובה אמונית עמוקה, אין דבר אותו אנו נדרשים לעשות?
העלאת האדם
הגרי"ד סולובייציק ב"קול דודי דופק" (ע"מ 68) טוען שהאדם נדרש להגיב לצרות, אבל בצורה שונה ממה שאמרנו עד כה:
"...שאלת השאלות היא: מה מחייבים הייסורים את האדם?... אנו שואלים לא לסיבת הרע ולא לתכליתו, כי אם לתיקונו והעלאתו... התשובה ההלכתית לשאלה זו היא פשוטה מאד. הייסורים באים כדי לרומם את האדם, לטהר את רוחו ולקדשו... לעדן את נפשו ולהרחיב את אופק חייו. כללו של דבר: הייסורים - תפקידם לתקן את הפגום באישיותו של האדם...".
הגרי"ד אינו טוען שהצרות באות בגלל חטא מסוים, אבל הוא אומר שבתוך אותן רעות טמונה תביעה מהאדם להפוך אותן למשמעותיות. אם האדם יתעלם מהצרות הפוקדות אותו אז לפחות ברמה האישית הצרות נעשות לחסרות משמעות. על האדם לתת משמעות לאירועים אלה ולהפוך אותם לנקודות ציון מרכזיות בהתפתחותו.
סיכום
לסיכום, אנחנו רואים שכאשר האדם נפגש באירוע קשה עליו קודם כל "לברך על הרעה", להבין שהכל מהקב"ה ויש צדק במה שקרה. לאחר מכן, בעקבות הבנה זו עליו לחפש במעשיו ולראות אם יש מעשים מסוימים עליהם הוא יכול להצביע כעל גורמים לקבלת צרות אלה, לדוגמא: חז"ל ראו לנכון לתלות את חורבן בית המקדש בחטאים מסוימים וכאשר אנו מגיעים לימי צום ותענית אנו נדרשים לשוב ולתקן את אותם הדברים כמו שראינו בדברי הרמב"ם.
אמנם, אם מדובר במקרה שבו אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת מהו אותו גורם, אסור להתעלם ולהישאר אדישים כלפי המאורע! עלינו להפוך את האירוע הקשה לאירוע שממנו נוליד תיקון, שבזכותו אנחנו נתקדם ונעלה לרמות גבוהות יותר[1].
עכשיו אנחנו יכולים להבין את שאלתו של השל"ה בצורה טובה יותר, בשאלתו הוא אמר:
"דהא צער על העבר הוא פועל הבל, וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה?!"
צער על העבר, ללא אותה הבנה אמונית של "קבלת יסורים מאהבה" של "לברך על הרעה" וללא תיקון למעשים, הוא באמת "פועל הבל". לכן התשובה אותה השל"ה נותן מבוססת על דבריו של הרמב"ם בהמשך הל תעניות (פ"ה ה"א):
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם"
יהי רצון שנדע לנצל כראוי את יום הצום ונזכה לפתוח דרכי תשובה.
[1] הדוגמא אותה מבין הגרי"ד היא מאיוב. בתחילת דרכו הוא התפלל עבור בני משפחתו, לאחר מכן נחתו עליו צרות והוא לא הבין מה הסיבה לכך. לאחר שהבין שהוא אינו מסוגל להבין זאת, הוא הפך את הקושי ואת המשבר לתיקון. הוא החליט לתקן דבר שלא עשה אותו כראוי קודם לכן - הוא התפלל גם עבור חבריו. הוא יצא מהמעגל המשפחתי לעולם חברתי גדול יותר.