שבעת המינים שנשתבחה בהן א"י, כשמם כן הם- המשובחים, האיכותיים, הטובים שביבולי הארץ. העלית של התוצרת החקלאית. לכן "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קושרו בגמי, ואומר, הרי אלו בכורים..." (ביכורים, פרק ג' משנה א'). לא סתם התורה מצווה אותנו להביא דווקא מהם את הביכורים. יש עניין מיוחד בכך שאדם, לאחר שזרע ועיבד והשקיע כ"כ הרבה בגידול הפירות, את הפרי הראשון – התוצר הראשון, עם כל ההתרגשות – הוא יביא לפני ה' – למקדש. יש כאן אמירה ברורה וחד משמעית של קישור הראשית אל הקב"ה, והפגנת הבנתנו כי הכל מאיתו יתברך, ואך טבעי לבטא זאת ע"י הבאת הראשית, הביכורים.
ארבעת המינים שהתורה מצווה אותנו ליטול בסוכות – דומים מאוד במובנים מסוימים למצוות הביכורים שמתקיימת דווקא בשבעת המינים, כדברי המשנה "אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינים" (ביכורים, פרק א' משנה ג'), אך יחד עם זאת שונים מהותית.
נעמוד תחילה על הדמיון ביניהם, בהמשך על השוני ומתוכו נגיע למסקנה.
הדמיון בין מצוות הביכורים לנטילת ד' מינים
הביכורים מובאים ע"י העם אל המקדש, ושם נקראת פרשת "ארמי אֺבד אבי...". בפרק השלישי במסכת ביכורים ישנו תיאור מופלא של הבאת הביכורים בשמחה ובשירים לירושלים:
"כיצד מעלין את הבכורים... הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים"... (ביכורים, פרק ג' משנה ב' - ג').
גם ארבעת המינים מובאים מתוך שמחה:
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ').
מהפסוק מוכח שהלקיחה היא שמביאה לשמחה. כמו כן, עניין השמחה בלקיחת ארבעת המינים דומה לשמחתו של הרואה את פירותיו שביכרו ומעלה אותם לירושלים, כפי שהוזכר לעיל.
המשנה בביכורים (ג', ו') אומרת שמניחים את הביכורים בצד המזבח: "מוריד הסל מעל כתפו... ומניחו בצד המזבח".
כמו כן פסק הרמב"ם שהיו מקיפים בכל יום משבעת ימי הסוכות את המזבח כשארבעת המינים בידיהם:
"בכל יום ויום, היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן, פעם אחת, ואומרין "אנא ה', הושיעה נא" (הל' לולב, ז', כ"ג).
אם כך, הרי שרואים קשר ברור בין שניהם למזבח.
האדם שמביא ביכורים למקדש – צריך להניפם, כדברי המשנה: "...מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו" (ביכורים, ג', ו').
גם מנהגנו לנענע את ארבעת המינים נלמד בגמרא במסכת סוכה (לז:) מהנפת התנופה במקדש:
"וקאמר היכן מנענעין? תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת, כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט) אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו".
על פי המשנה בביכורים (ב', ד'), הביכורים "טעונים שיר", ומסבירים המפרשים שם שהכוונה היא שמשהגיעו מביאי הביכורים לעזרה התחילו הלויים לשיר. באותו האופן נוכל לומר שגם ארבעת המינים טעונים שיר. המשנה בסוכה (ג', ט') אומרת שיש לנענע את ארבעת המינים בפסוקים מסויימים במהלך קריאת ההלל, ואם נוסיף את העובדה שההלל בכל מקום קרוי "שירה", הרי שארבעת המינים - אף הם טעונים שירה.
השוני בין המצוות
ברם, על אף הדמיון הרב, ישנו הבדל משמעותי ביניהם, שנובע מהרכבן של כל אחת מהקבוצות האלה.
כמו שכתבנו לעיל, שבעת המינים הם הטובים והמשובחים שביבול הארץ. לעומתם, אין זה סוד שארבעת המינים אינם קבוצת העלית שבתבואת הארץ. כבר מימי הגן ידוע ומוכר לכולנו המדרש בויקרא רבה, (ל', י"ב) לפיו ארבעת המינים, מורכבים דווקא מארבעה מינים שונים שלכל אחד מהם מאפיינים משל עצמו, וממילא הוא מייצג שכבה אחרת באומה הישראלית. האתרוג – שיש בו טעם וגם ריח, מייצג את אלה שיש בהם תורה ומעשים טובים, הלולב – שיש בו טעם בלבד, מייצג את אלה שיש בהם רק תורה, ההדס – שיש בו ריח בלבד, מייצג את אלה שיש בהם רק מעשים טובים, ואילו הערבה – שאין בה לא טעם ולא ריח, מייצגת את אותם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. כולם יחד יוצרים ומאגדים בתוכם את האומה הישראלית כולה – על כל רבדיה, דבר שמודגש ע"י החובה לאגוד את כל ארבעת המינים יחדיו.
הלקח והמסר
נראה, שמתוך השוני הזה ניתן ללמוד יסוד חשוב ביותר. יש עניין מיוחד בקיום אותו מעמד שמקיימים עם הראשוניים, המשובחים והאיכותיים שבתוצרת החקלאית גם עם המייצגים של כלל התוצרת החקלאית על שלל רבדיה ואיכויותיה. וביתר הרחבה (עפ"י המדרש הנ"ל) – ישנה חשיבות לבוא לפני ד' ולעמוד לפניו, לא רק השכבות הגבוהות, העלית שבחברה, אלא גם החברה הישראלית כולה על כל שכבותיה השונות – כאגודה אחת. לא עוד חד גוניות ואחידות, אלא רב גוניות ושונות דווקא, ומתוך כך, ועל אף זאת, אגידתם לאחד והבאתם כאחד ביחד לפני ה'.
אמנם בתחילת העונה החקלאית – עם הבשלת הביכורים בשבועות, עלינו להביא את המשובח שבתוצרת, אבל בסופה – בחג האסיף עלינו לאגוד את מייצגי כלל התוצרת החקלאית, להביאם אל בית ה' ולהודות לה' גם עליהם. אמנם, לא שייך להביא כבר בהתחלה את הערבה, אולם בסופו של דבר – אפילו לה יש מקום של כבוד, המתבטא גם בזקיפת הערבות בצדי המזבח ובמנהג חיבוט הערבות.
והדברים נכונים דווקא בחג הסוכות, שבו יש חשיבות מיוחדת לאיחוד כלל ישראל, כדברי הגמ' בסוכה (כז:):
"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".
ה"שפת אמת" (סוכות תרל"ד) מרחיב עיקרון זה באמרו:
"כי בסוכות ה' יתברך מקרב בני ישראל... ונקרא חג האסיף... וימי החג מסייעין לזה שיוכלו בני ישראל להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל, ועל ידי זה יכולין לקבל ברכת השנה כראוי כדאיתא 'כלי מחזיק ברכה הוא שלום' "
ויהי רצון שנזכה בע"ה להתאחד בתוכנו, ומתוך כך תוקם במהרה "סוכת דוד הנופלת".