הר הבית: לראות את המקום – מרחוק!
בפרשת העקידה מוזכר הר הבית, לא בשמו המפורש אלא בשמות נסתרים: "וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים... וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱל-ֹהִֽים... וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק..." [בראשית כב]. ולכאורה זה פלא. דבר מרכזי ומשמעותי כמקום המיועד לעקידת יצחק, שהוא המקום המיועד לבית המקדש העתידי לשכון בתוכו, נכתב בלשון נסתרת ובלשון רמז בלבד.
גם בכל התורה כולה לא נזכר השם המפורש של הר הבית ומקום המקדש אלא בלשון רמז. נזכיר דוגמאות בודדות לעקרון זה: יעקב אבינו מגיע ל'מקום' וחולם חלום, קם ואומר: "וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה... וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱ-לֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם..." [בראשית כח].
כאשר בני ישראל עומדים להכנס לארץ ומצטווים על הקרבת הקרבנות כתוב: "וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה' אֱ-לֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ..." [דברים יב] ופירש רשי" [שם] "בנו לכם בית הבחירה בירושלים".
דוגמא מפתיעה מאוד היא כאשר קורא החקלאי את מקרא הביכורים לפני המזבח, בתוך המקדש שבהר הבית, עדין הוא משתמש בכינוי 'מקום': "וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ ה' אֱל-ֹהֶ֗יךָ... וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה" [דברים כו] ופירש רש"י [שם] "אל המקום הזה - זה בית המקדש".
'המקום'
וודאי התורה רצתה ללמדנו יסוד עיקרי ביחסנו ל'מקום' המיוחד של הר הבית, מקום המקדש. ההתייחסות אל 'מקום' זה שונה לחלוטין מהתייחסות לכל מקום אחר, היא אינה נמדדת במדדים גיאוגרפים, בנקודת ציון ואפילו לא בשם מוגדר, המקסימום שאפשר לכנות מקום קדוש זה הוא בכינוי: 'המקום'.
כל קרבה אל המקום דורשת הכנה רוחנית עליונה, אף אברהם אבינו נדרש להכנה זו ולסייעתא דשמיא מיוחדת להתקרב אל 'המקום'. ראיית 'המקום' של אברהם אבינו נדרשה להכנה של שלשה ימים שבה עסקו אברהם ובנו יצחק בקרבת אלוקים, על מנת להגיע למעלה וראייה רוחנית אשר תאפשר להם לראות את 'המקום' וכפירושו של הרב הירש [בראשית כב, ד]:
"וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק - 'נשא עין' הוא בכל מקום הבטה אל על ומסביב, הבטה שיש עמה כוונה. כל הזמן היה מסתכל מסביבו, אך לא ראה דבר שבו יכול היה להכיר שהוא המקום אשר אמר ה'. כל הזמן חרד לקראת המקום הזה, עד שסוף - סוף הבחין בו ביום השלישי".
זה לא שאברהם אבינו לא ראה בעינו הגשמית את המקום מסביבו, אלא שכדי לראות באמת את המקום נדרשת 'הבטה אל על', 'הבטה שיש עמה כוונה', כי המקום הנפשי של אברהם אבינו בציפייה לראות את המקום הוא באופן של: 'כל הזמן חרד לקראת המקום הזה', עד שמגיע אברהם למדרגה הגבוהה הרוחנית הנדרשת בכדי לראות ולהבחין ב'מקום' הקדוש הזה, וזה היה רק ביום השלישי, אחרי עבודת ההכנה, החרדה והיראה הנדרשת מהמקום הזה.
'מרחוק'
'וירא את המקום מרחוק' – גם המילה 'מרחוק' אינה מילה המציינת תאור מצב גיאורפי או נקודת ציון בעלמא. הכלי יקר [בראשית כד, ד] פרש זאת כך: "וירא את המקום מרחוק. אבל לא מקרוב כי ראה זיו שכינת הקב"ה שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דווקא, ראייה חושית כהסתכלות בשמש, שמרחוק יכול האדם להסתכל בה, אבל לא מקרוב, כי אין כח בחוש הראות להסתכל בשמש, בהיותה קרובה לאדם ק"ו בן בנו של ק"ו, זוהר זיו שכינתו ית', וכן אמר משה [שמות ג, ג] 'אסורה נא ואראה' - אסורה נא היינו להתרחק מן המקום הקדוש ולא להיות קרוב לו, והכל כדי שיוכל לראות, וכן אמר ירמיה [לא ב] מרחוק ה' נראה, משמע אבל לא מקרוב".
המקום שאברהם אבינו רואה מרחוק, המקום של הר הבית, הוא המקום של הקב"ה 'כי ראה זיו שכינת הקב"ה שנקרא מקומו של עולם', וממחיש הכלי-יקר את ראיית הר הבית וראיית הקב"ה במשל של ראיית השמש, שבכדי לראות את השמש צריך לראותה מרחוק, הקרבה לשמש רק מסנוורת ושורפת... ובפרשנותו זו של הכלי יקר ניתן לקרוא את הפסוק באופן זה: 'וירא את המקום – מרחוק', כיצד ניתן לראות את המקום? רק מרחוק. ואם את השמש ניתן לראות רק מרחוק 'ק"ו בן בנו של ק"ו, זוהר זיו שכינתו ית''. השוואה נוספת שמשווה הכלי יקר את ראיית הר הבית היא לסנה הבוער, מבקש משה להתרחק בכדי לראות את זיו השכינה, 'אסורה נא ואראה'.
רחוק – קרוב
דברים אלו של 'מורא מקדש' שדווקא ההתרחקות הפיזית מ'המקום' היא זו שמקרבת אותנו לקודש, וההתקרבות היתירה מבזה את מקום בית מקדשנו, מוצאים אנו גם בדברי הרב קוק זצ"ל [משפט כהן סי' צו]:
"ודוקא ע"י הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב... וע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו. ואם הוא דבר הגון ע"פ התורה, שלא נזכיר כלל את השם הנכבד, שם העצם ב"ה, כל ימי גלותנו, מפני חסרון המקדש, ודוקא ע"י זה אנו קונים את יראת השמים... כך גם אין פלא אם תחת להתנהג עם המקום הקדוש בדרך גסות וכניסה של טומאה, שהי' בלא ספק מתנהג אם לא הי' איסור להכנס בו בטומאה כבזה"ז, הרחיקו אותנו חז"ל מלהתקרב אליו, אפי' לשם רינה ותפילה, שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה".
כדי לבאר דברים מפורשים אלו על היחס הנכון למקום הקדוש הזה, שדווקא ריחוק מביא לקרבה, עורך הרב קוק השוואה בין הכניסה להר הבית לבין אמירת שם ה'. היה אפשר לחשוב, שבגלל שנזכיר שם-שמים פעמים רבות נרבה בכך קידוש ה'. אך לא כן הדבר. דווקא הגישה העממית, הזמינה, אל הקודש, הר הבית ומקום המקדש, היא זו שגורמת ריחוק וגסות. לא רק, חלילה, למטרת ציון יום הולדת, בר מצווה, או עריכת טקס נישואין, סיור וטיול, רגשות לאומיים או רגשות רוחניים דימיוניים, אלא אפילו לא לשם 'רנה ותפילה' חלילה להכנס להר הבית. יש בכך ריחוק מ'המקום' אשר בחר ה', יש בכך פגיעה ב'מורא מקדש', 'שאין הריוח הזה כלום לגבי ההפסד של גסות הלב במקום המקודש הזה'.
ממשיך הרב את תשובתו הנוקבת, שלא חולשה היא שלא להכנס אל הר הבית ומקום המקדש, אלא גבורה גדולה "והננו עומדים ביראה מרחוק ומצפים לחסד ד' שישוב ירחמנו ויאר לנו באור גאולה שלמה, שנזכה על ידה לטהרה גמורה, באופן שנוכל להתקרב לבית תפארתנו בכל מדת הקדושה הראויה לו".
דווקא כח העמידה מרחוק היא זו שמקרבת את רחמי ה' שיאירו לנו אור גאולה בקרוב. הרב מביע דרישה מאתנו, שאם באמת אנו חפצי גאולה שלמה בטהרה, ולא גאולה דמיונית, עלינו לעמוד מרחוק, ורק ע"י כך נוכל לזכות לראות ולהיראות במקום אשר בחר ה'.
"יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו... ושם נעבדך ביראה!".
הכותב הוא רב המועצה האזורית בני שמעון ורב הגרעין התורני 'אורות הקריה' - קרית גת