כבר שנים שאני מנסה להבין את פשר ההתנגדות לגיוס בנות. תמיד היה נראה לי ש"עיקר חסר מן הספר" - ברמת הטיעונים והאידיאולוגיה, אני פשוט לא מצליח להבין במה עדיף שירות לאומי על צבאי?
צניעות
עשויים בהחלט להיות אתגרים בתחום הצניעות בשירות הצבאי, ולמרות הפקודות המחמירות בעניין, יש בכל זאת לא מעט תקלות. אך זה נכון באותה מדה גם בשירות הלאומי. לא רואה הבדל מהותי בין תורנות שמירה בעמדה מבודדת של חיילת וחייל לבין משמרת אמבולנס בתחנה מבודדת של בת שירות ונהג.
איסור הלכתי
כבר כואבת האוזן מלשמוע את השטות של "מרשות אביה לרשות בעלה", כנימוק "הלכתי" לכך שאסור לאשה לקבל מרות ממפקד גבר. ראשית, משום שזו המצאה חסרת שחר שלא כתובה בשום מקום. שנית, משום שע"פ ההלכה, מגיל 12.5 נערה נחשבת "ברשות עצמה", שלישית משום שגם בשירות לאומי יש מרות של גברים, ורביעית משום שרוב החיילות שאני מכיר משרתות תחת מרות של נשים.
ועוד דבר - לו היתה בעיה הלכתית אמיתית, המאבק היה צריך להיות כנגד "גיוס בנות" ולא כנגד "גיוס בנות דתיות". כפי שלגבי שבת או כשרות הדאגה איננה לחיילים הדתיים אלא לכלל הצבא. האמנם יכול צה"ל לוותר על עשרות אלפי חיילות במערך המודיעין, השלישות, הרפואה ועוד ועוד, ועדיין לנצח?
גדולי ישראל התנגדו?
זה אמנם נכון, אך זה נכון גם על שירות לאומי. הרב עובדיה כתב למשל כי "אסור באסור מוחלט לבנות להתגייס לשירות צבאי ואף לשירות לאומי", והרב צבי פסח פרנק, הוסיף וכתב "קשה יום גיוסן של נשים לשירות לאומי כיום חורבן בית המקדש".
בשירות לאומי, בניגוד לצבא, אפשר לפרוש בכל עת
אי אפשר לטעון שבנות שירות תורמות ועושות עבודות חשובות וקריטיות, ויחד עם זאת שלא יקרה כלום אם הן יחליטו לפרוש פתאום. האמנם בת שירות שעובדת בקלט חירום בבית ילד יכולה פתאום לפרוש? האמנם בת שירות שעובדת בחדר ניתוח יכולה באמצע היום להחליט שהיא הולכת הביתה? הטיעון הזה לגמרי לא נכון, ואילו הוא היה נכון, זו היתה סיבה למה לא ללכת לשירות לאומי.
הטרדות מיניות
זוועה. הצבא אמנם השתפר, אך עוד הדרך רב. מצד שני - הסטטיסטיקה מראה שהמצב לא יותר טוב בבתי חולים, מוסדות חינוך או מרכזי קליטה.
אז אם אין עדיפות אמיתית, במה עדיף שירות לאומי על צבא? נראה לי שבכל זאת התשובה פשוטה - שירות לאומי כרוך בשיוך מגזרי. שירות צבאי מעצם מהותו לא כרוך בכך. כל הנשים צריכות ללכת לצבא, אך רק הנשים הדתיות הולכות לשירות לאומי. כשצעירה מחליטה ללכת לשירות לאומי היא עושה מעשה מובהק של השתייכות למגזר. דבר שלא קיים כלל בגיוס לצבא (ואולי אפילו להיפך).
במובנים רבים אני חושב שזו גם ההתעקשות של בתי ספר דתיים על כך שבנות יבואו בחצאיות. לא בגלל הצניעות. כבר כתב הרב עובדיה שלפעמים מכנסיים צנועים יותר. אז למה? כי חצאית זה שיוך מגזרי, מעין "כיפה" של בנות. ככה מזהים ברחוב דתיות.
וכאן מגיע הטוויסט בעלילה - עם הטיעון הזה אני מסכים לגמרי! אני חושב שיש ערך אדיר לתחושת שייכות. השתייכות לקבוצה היא אחד הגורמים הקריטיים בעיצוב הזהות של אדם. לא הכל אידיאולוגיה, ערכים והשקפה. יש גם פסיכולוגיה בעולם.
בספר "לוחות ושברי לוחות" מספר הרב שג"ר על הרב נריה "שהיה מודאג הרבה יותר כשבחור מוריד את הכיפה מאשר כשהוא מפסיק להניח תפילין... על אף שחבישת כיפה היא מנהג ותו לא ואילו התפילין הם מצווה דאורייתא". ההסבר פשוט - לשיוך החברתי המובהק ישנה השפעה קריטית על עיצוב הזהות. הרבה יותר מכל מצווה ספציפית, חמורה וחשובה ככל שתהיה.
אני אמנם לא מסוגל להוציא מהפה את השקר ש"לפי ההלכה אסור לבנות להתגייס", אבל אני חייב לומר בכנות שאם זו הנקודה שעומדת בבסיס ההתנגדות לשירות בנות, אז אכן יש בה משהו, והיא בהחלט מעצימה ומחריפה את האתגר האישי והחינוכי שבדרך שאני מאמין בה.