חדשות כיפה

הרב האביר על הסוס הלבן: מכתב תודה והוקרה לראש הישיבה

ראש ישיבת ישל"צ, הרב ירחמיאל וייס פרש מראשות הישיבה, ותלמידו רן שריד מספר על המתנות הגדולות באישיות שקיבל ממנו, על תגובתו למכתב חצוף שכתב נגדו וגם איך הגיב הרב כשחטף שקית מלאה מים כחלק ממלחמה בין התלמידים

הרב ירחמיאל וויס

צילום: רן שריד


הרב ירחמיאל וויס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים, המכונה ישיבת ישל"ץ, הוא דמות נערצת עבור אלפי תלמידיו. לציבור הרחב נחשף הרב בעקבות כתבה מעריצה של אילנה דיין, במסגרת תכנית "עובדה". היה זה אחרי הרצח הנורא בספרייה של ישיבת מרכז הרב בשנת תשס"ח (2008). הרב ווייס הגיב בצורה מלאת אמונה וחוסן מנהיגותי יוצא דופן ורבים מאנשי התקשורת, ביניהם אילנה, הוקסמו לגלות מחנך בעל שיעור קומה.


הרב וויס כיהן בראשות ישיבה 37 שנים ברציפות ובשנה האחרונה החליט לפרוש לגימלאות. לכבוד המאורע התכנסנו אתמול מאות מבוגרי הישיבה הוותיקה הזו, ואנוכי בתוכם, כדי לחלוק כבוד (ולא אחרון חלילה) למי שהיה רבנו במלוא מובן המילה וידיו רב לו בעיצוב אישיותם של רבים ממובילי המגזר הדתי ואף הכללי, בכל תחומי העשייה. בין בוגרי הישיבה ניתן למנות את תת אלוף דרור וינברג הי"ד, ראשי ישיבות רבים, ואפילו הסטיריקן חנוך דאום הוא משלנו. רחמנא ליצן. (אהלן, חנוך). הרב וויס גם חתום על עיצוב דמותו של הישל"צניק, דמות של חוצפן פורץ מסגרות אך רציני מאוד באמונתו. היטיב לנסח דמות זאת אמש אבי, הרב יוסי שריד (יש אחד כזה) באומרו: "זה אחד שעושה מה שבא לו והולך לאן שבא לו, אבל לוקח אתו את הישיבה".


הערב היה מרגש ומכבד, ולא מעט דמעות התרגשות והוקרות עפו בחלל האוויר. אך אני הקטן, שלא זכיתי לדבר בפודיום אתמול, הייתי רוצה בהזדמנות זו לספר על המורה הגדול שזכיתי לו, ובכך להודות לו במקצת על מי שאני היום.


הרב וויס, מעבר להיותו ראש ישיבה היה גם מחנך שלי בכיתות יא-יב. הוא קיבל לידו כיתה מאוד תוססת ודעתנית, ואף מורכבת מקצוות מנוגדים, הדוסים והמעשנים בחדרים. יאמר לזכותו, שהוא לא ניסה לשנות אותנו, אך הוא הצליח לגרום לכולנו להתאחד סביב מה שהוא היה: הערצה לקודש לגדלות ולאמיתיות. כל בוגרי המחזור המשיכו בישיבות וכולם יצאו מאמינים עד היום.


אני לא יכול לומר שהיה המון יחס אישי בישל"ץ של זמנינו, ודאי לא במובן המקובל. לא זוכר כמה שיחות אישיות היו לי בכל ארבעת השנים, אך בתור אחד שעוסק כמאמן אני יכול להתפעל על היחס המאמין ותובע גדלות ששודר לנו כל הזמן, עשרים וארבע שעות. לא היו התקטננויות של עונשים אצלו. כל הזמן דיבר בישירות ובמנגינה של: "אם תרצו, אתם מסוגלים לכול". וכן, הוא אפשר גם שיח מתעמת מולו וזה גדלותו.
סיפור אישי אחד שלא אשכח כל ימי, המאפיין את הגדלות והאחריות שהטמיע בנו ע"י דוגמה אישית שלו עצמו:


בעלון הישיבתי החלטנו חבר ואנכי לכתוב מאמר המבקר את הכנסת לימודי האנגלית לישיבה, דבר שקרה למרות התבטאויות מורכבות בנושא של הרב צבי יהודה קוק. החשבנו עצמינו אז ליותר צדיקים מהרב. כתבנו מאמר הלכתי מנומק ומלוטש נגד לימודי השפה הזרה, ולאחר מכן כתבנו בעוקץ ובעקיפין נגד הרב וויס (חוצפנים כבר אמרנו?): "ומעניינת התופעה שבאותה שנה שנפטר הרצי"ה הכניסו את לימודי האנגלית לישיבה". 
ביום צאת הגיליון, הרב וויס הודיע על כינוס חירום לכל בני הישיבה בזמן סדר ערב. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהאולם בערב היה מלא מפה לפה. החבר'ה הביאו גרעינים והתכוננו להצגה הכי טובה בעיר. אני ידעתי מה הולך להיות ופשוט רעדתי מפחד.


בהגיע הזמן עלה הרב וויס לדבר. והשיעור שלי בחשיבות הזהירות והדיוק של חיי ניתן. הרב נטל את העלון, פתח את עמוד המאמר והחל ללמוד אותו כעורך דין טוב. הוא נעצר אחרי כל טיעון שלנו, הסביר אותו ואחרי כן היטיב לסתור אותו בראיות. עובדה זו החמיאה לי נורא, למרות רעידותיי. חשתי שהוא מחשיב אותי ואת דבריי ולומד אותם. 
כשהגיע לפסקה המשמיצה אותו אישית. הקריא אותה בתיאטרליות אופיינית ובקולו הרם (יש לו קול שמיימי. מכל ירושלים באים לשמוע את תפילות הימים הנוראים שלו כחזן) ואחר הצביע על ליבו שוב ושוב ואמר: " אני הוא האשם. אני לוקח אחריות מלאה על הצורך ללמוד כאן את לימודי האנגלית לצורך עתידכם. והזמן - זה לא נכון. לא אלו היו העובדות".
תוכלו לתאר לעצמכם מה חשתי. זה היה רגע שרציתי להיקבר באדמה. הסמקתי. אך בו זמנית הופתעתי לראות מנהיג ורב שיודע לקחת כל כובד האחריות על עצמו. אינו נעלם ומתעלם. הוא אינו מזלזל. נהפוך הוא. הוא שם את הדברים על השולחן ומלמד אותנו: התעמתו עם המציאות. התמודדו מולה וקבלו אחריות.


במקרה אחר, פעם הרב וויס הלך ליד מבנה הפנימייה ומישהו זרק עליו ישירות, בטעות, שקית מלאה במים, כחלק ממלחמת מים שנערכה בין שני מחזורים. השקית התפוצצה על חולצתו ותוכלו לתאר את כמויות הצחוק. בערב, כינס את כל הישיבה. דיבר על מסילת ישרים וכיבוד המורה, ציין את המאורע ואמר: "לא נשכח ולא נסלח". התלמיד שנכח במקום התבייש ואף חרד לנפשו. הוא ניגש למחרת לחדרו של הרב, הציג עצמו כפוגע וביקש את מלוא הסליחה. הרב כמובן סלח לו והאיר לו פנים בחיוך גדול, ואמר: "איך אב לא יסלח לבנו, אך חומרת המעשה צריכה להיות מורגשת. לכן עשיתי מה שעשיתי".


אז תודה הרב וויס על התורה הגדולה שלימדתנו. תודה על מיומנות הלימוד בעיון, שגם אחרי שלמדתי בישיבות גדולות מעולם לא היה לי ר"מ שהיטיב ללמדני כה טוב ביושר סברה ובבהירות ובעמקות כזו. תודה לך הרב וויס גם על שעות ההוד בביתך בערבי ליל חמישי, שהפלגת עמנו בטיסות רוחניות סביב פסקאות מאורות התשובה וכל מילה שיצאה מפיך מילאה אותנו באציליות והוד של קדושה ואמונה כנה בעולם האידיאות. וחשנו אז ברקיע השביעי ממש. אך תודה מיוחדת יתירה עולה על קומת האמון ותביעת הגדלות ולקיחת האחריות שידעת להחדיר בנו בהתנהגותך ובשיחותיך איתנו. זה לא ה"מה" כמו ה"איך" שפעל את זה.
כעת אחרי כל דברינו, האם זה מפתיע לראות בכל תחום במגזרינו את בוגרי הישיבה הזו מובילים באחריות, קצת בחוצפה, אך באחריות?

19.10.2017

1. מבוגרי הישיבה: הרב יהושע שפירא, הרב שמואל אליהו, הרב יעקב שפירא, הרב אליעזר מלמד, בצלאל סמוטריץ, דרור וינברג, יאיר שחל (מזכל בנע), (יהודה)

ועוד ועוד....

דווח על תגובה לא ראויה
19.10.2017

2. אם רב אז לא אביר ואם אביר אז לא רב. (בוגר נבוך)

עלובי נפש שמושפעים מתרבות המערב.
ומה עם חינוך ליראת שמיים
או שבזה לא מתעסקים בישלץ.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר