מסקרן אותי על מה הוא חושב, איך זה מתיישב אצלו בראש כשהאחיות שלו יוצאות בבוקר לגן ולבית הספר והוא חוזר איתי הביתה. מה הוא זוכר משגרת השנה הקודמת בה יצאנו הוא ואני מוקדם בבוקר ופתחנו יחד את המשפחתון? יחד קיבלנו את הילדים שנכנסו בזה אחר זה. כמה הוא ויתר עלי לטובת חבריו וכמה זה לא תמיד היה לו ולי קל וכמה היה כיף, כמה צחקנו והשתוללנו.
המולת החברים מסביב, השגרה וסדר היום. האם משהו מזה חסר לו?
הוא מחכה לחזור למשפחתון ולמסגרת או שהוא בטוב?
שמח לו?
ואולי הוא בכלל לא זוכר? ומבחינתו המציאות שעכשיו זאת היחידה שהוא מכיר...
מעניין.
אני מבינה קצת בילדים, מרגישה ורגישה אליהם ותמיד סקרנית: מה הפער בין מה שנראה לנו ומה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים עליהם, לעומת מה שבאמת מתחולל שם בתוך הראש הקטן והסקרן שלהם.
לא יכולתי לשאול אותו אבל אני בטוחה שהוא סומך עלי ומאמין בי ובזה שאני תמיד אבחר את הכי טוב שאני יכולה בשבילו.
ובחרתי, לקחתי אותו איתי למסע. ואנחנו עוברים ביחד דרך.
זה לא תמיד בולט ולא ממש רואים את מה שאני עוברת. אבל דברים קורים. אני עוד ממתינה לבהירות שתבוא ושתעזור לי להתמקד.
בתכלס, החלום הגדול שלי ותפקיד חיי זה האמהות. אז אני יכולה להגיד שאני חיה את החלום אבל זה חלום רחב, חלום בתנועה. יש לו קצב משתנה בין ימים של היי והמון שמחה וגאווה וימים לא קלים, ונדרשת המון הכלה וניגוב דמעות.
יש גם תסכול ומרירות לפעמים.
וסתם לקפל כביסה ושוב לטאטא ולשטוף אחרי כל ארוחה.
הכל זה חלק מהתמונה הגדולה השלמה.
אני מודה שהייתי יכולה להמשיך ככה עוד הרבה שנים, ועם זאת אני מרגישה בקצות האצבעות רצון להגשמה. להיות שליחה של משהו טוב. להשפיע ולו במעט לטובת הכלל. החברה.
משהו.
יש לי גם שאיפה להתפרנס בזכות עצמי. להרוויח את לחמי ואת הרפתקאותי.
ואני עוד מחפשת אותה, את הדרך. יש כל מיני דרכים להגיע לאותו המקום. אני רוצה לבחור במסלול הנכון. זה לא חייב להיות קצר, אבל אני חייבת שיהיה נכון , עם נוף ואוויר.
בינתיים אני משלמת את האגרה ונהנת מהזמן הזה הכל כך יקר עם הילדים.
איזה כיף לי שאני יכולה גם לצלם בינתיים ולכתוב.
ממש כמו בטיול מוצלח.
בדרך שלנו צילום: שירי רימון
שירי רימון, בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה