כדי להבין את חשיבותו של "אם רץ לבך", ספרו החדש של אלחנן ניר, צריך לחזור שלושים שנה אחורה. המפד"ל בשיאה, היישובים הראשונים ביהודה ושומרון עולים על הקרקע, והישיבה, בה"א הידיעה, היא ישיבת מרכז הרב, שמצמיחה אחריה ישיבות נוספות ברחבי הארץ. סדר היום בכולן דומה למדי: לימודי גמרא ותנ"ך, וגם לימודי אמונה, שבמרכזם ספר הכוזרי, ספרי המהר"ל ותורת הרב קוק. כיום, כאשר אין ישיבה שלא מתקיים בה לפחות שיעור אחד בחסידות, המציאות הזו נראית כמעט מופרכת. כבר בסוף שנות השמונים, עם ייסודן של עתניאל ומקור חיים וכניסתן לזירה של דמויות כמו הרב שג"ר ז"ל ויבל"א הרב פרומן, מתחילים להישמע קולות אחרים. המהלך הטכני-לכאורה - הכנסת לימודי חסידות ופנימיוּת לישיבות - חולל, למעשה, שינוי דרמטי בסדר היום של הישיבות הסרוגות כולן, וממילא גם באופייה הרוחני של הציונות הדתית. אם תרצו, אלחנן ניר - נצר למשפחת יוצאי מרכז הרב, משורר, ר"מ בישיבת שיח יצחק ומעורכי מוסף 'שבת' - הוא תמציתה של כל המהפכה הזו. היום, בשנת תשע"א, הוא מוציא ספר עיון שעוסק באדמו"רים חסידיים, ברב סולובייצ'יק, וכן, גם ברב קוק, עם השוואות לזֶן-בודהיזם ולשירי זלדה. לפני שלושים שנה זה לא היה קורה.
אל שני ספרי השירה שפרסם עד כה מצטרף כעת "אם רץ לבך", ספר עיון בית-מדרשי עם נגיעות אישיות וקיומיות. הדיון נפתח ביחזקאל, הרואה בחזונו ארבע חיות נעות "רצוא ושוב כמראה הבזק". המונח הזה, "רצוא ושוב", הצית את דמיונם של הוגים יהודיים לאורך כל הדורות, והפך לאבטיפוס ליחסים בין אדם לאלוהיו: ה'רצוא' מסמל את הניתוק מחומריות העולם הזה, הריצה מלאת הלהט לאלוהים והשאיפה להיבלע באינסוף, וה'שוב' הוא השיבה בחזרה לקרקע, אל היומיום האפרורי, השגרתי, המשעמם. ניר מנתח את הופעת המושג אצל הוגים כמו הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, הראי"ה קוק והרב סולובייצ'יק, כאשר כל פרק מוקדש להוגה אחר. את הספר תוחמים שני פרקי "כניסה" ו"יציאה", בעלי אופי אישי יותר. ניתוחיו של ניר, מלבד הבקיאות המרשימה שמופגנת בהם, מלמדים על אהבתו הגדולה של ניר לגיבורי ספרו. בפרק המתמקד בהגותו של הרב קוק, מן הפרקים המעניינים ביותר בספר, פותח ניר בהקדמה אישית על יחסיו האמביוולנטיים, כלומד, עם הרב קוק ומשנתו. כך גם בשאר הפרקים: ניכר כי לפנינו ספר שנכתב מתוך אהבה.
התנועה הזו בין הרצוא והשוב, מדגיש ניר, אינה עניין פילוסופי, תיאורטי, השמור למגדלי השן של האקדמיה. היא נוגעת בנימי נפשו של כל אדם מאמין. כולנו, בצורה זו או אחרת, חווים אותה בחיינו: את רגעי התפילה החווייתית, הנלהבת, מלאת התשוקה, וכנגדם את השגרה האפורה, הנעדרת רוחניות. "כיצד ניתן להתנהל בעולם, על כל תביעותיו החומריות", שואל ניר בפתיחת ספרו, "ולחיות בו גם חיים של רוחניות דומיננטית ומשמעותית?" השאלה הזו היא המנוע של הספר כולו, וכל עמוד בו הוא ניסיון נוסף להשיב עליה.
אחד החסרונות המעטים ב"אם רץ לבך" הוא דווקא במה שאין בו. אף שהספר כולו, כפי שכותב ניר, הוא "אישי עד להחריד", הרי שבסופו של דבר הוא עוסק בניתוח שיטות ותפיסות עולם. הספר המעניין יותר הוא דווקא הספר שניר לא כתב: ספר שמביא את הגותו שלו. על פי שיריו, מאמריו ושיוכו הבית-מדרשי, ניתן לשער בזהירות שאלחנן ניר נושא בשורה רוחנית ייחודית ומעניינת, אך בספר היא לא תופסת מקום דומיננטי. אמנם ניר פותח וחותם בפרקים אישיים, ואף משלב בניתוחי השיטות הרהורים ותובנות, אך אין הקומץ משביע את אלו המשוועים לבשורה תורנית חדשה בעולם מודרניפוסט-מודרני. למי שעוקבים אחרי ניר במוסף 'שבת' ובספרי השירה שלו צפויה אכזבה, שכן ניר מעדיף להתמקד בהוגים שלפניו, ולמזער את מקום ההגות שלו-עצמו. אולי בספר הבא.
למרות עיצובו המזמין, "אם רץ לבך" אינו ספר פשוט לקריאה. הנושאים שבהם הוא נוגע, יחד עם ריבוי המושגים הקבליים והמובאות, הופכים אותו, במבט ראשון, לספר שמיקומו הטבעי הוא בבית המדרש, רצוי בחברותא. יחד עם זאת, ניכר שהסבריו הברורים והנהירים של ניר מבקשים לכוון גם לקוראים ולקוראות שאינם חובשים קבועים של ספסלי הישיבה או המדרשה, כאלו שנחשפו אל ה'שוב' במלוא עוצמתו. באופן פרדוקסלי, ניתן לומר שהספר ה'ישיבתי' הזה מיועד דווקא לאנשים שכבר אינם בישיבה, שהרצוא ושוב דומיננטי בחייהם יותר מאשר בחייו של בחור ישיבה. גם לאלה וגם לאלה, "אם רץ לבך" הוא ספר מומלץ. מושג המפתח הקסום, הדומיננטי כל כך בעולם האמונה, יחד עם מניפת ההוגים המופלאה שנפרסת בפני הקורא, מעניקים חוויית לימוד עמוקה וסוערת, שנוגעת בנימי הנפש ובשאלות הקשות של היומיום. כדאי לצלוח את הספר הזה, לאט לאט ובמתינות, להניחו מן היד, לרוץ אל האלוהים ולשוב.
אם רץ לבך, אלחנן ניר, הוצאת ידיעות ספרים, 240 עמ'