געגועים לצנזורה
לעיתים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לעידן שלפני חופש הביטוי. עידן שבו היו דברים שמותר להגיד וכאלו שלא, דעות לגיטימיות ואחרות שאסור להשמיע בקול. בעידן כזה, למשל, לא יכול היה להתקיים מצב שבו מגיש טלוויזיה ברצועת שידור מרכזית מעז לתקוף בחור צעיר שהיה בשבי במשך שנתיים ולטעון שהוא חצוף. בעידן כזה הוא לא היה מקבל במה, ואם היה אפילו רק רומז לביקורת כלפי אותו צעיר גיבור, הוא היה מושתק מיד. אח, איזה עידן נפלא לחיות בו.
אני עוד תוהה לאן לנתב את הזעם שלי כלפי הקטע המדובר, בו אייל ברקוביץ' תוקף בערוץ 13 את פדוי השבי איתן מור לאחר שטען כי ההפגנות לאורך המלחמה הזיקו לשחרורו. לא לברקוביץ', בטוח. הוא רק עושה בדיוק את מה שמצופה ממנו - לעורר פרובוקציה, או במילים יפות יותר: להיות מטומטם בצורה בלתי נתפסת. בזכות ההתבטאויות המחרידות האלה הוא שורד על המסך עם אונה אחת בלבד ומקבל על כך סכומי עתק.
אבל מה לגבי מוריה אסרף? איך היא נותנת לו לשאת את המונולוג המחריד הזה מבלי לנסות לקטוע אותו אפילו פעם אחת, ורק בסוף משיבה לו בעדינות משל היה ילד בן 3? מה לגבי עורך התכנית? האם מישהו צעק לברקו באוזנייה? האם מישהו בערוץ 13 נזף בו על כך שהישיר מבט אל המצלמה, פנה לאיתן מור ואמר לו "אבא שלך לא רצה להחזיר אותך"? ומה לגבי שאר העיתונאים שעובדים בערוץ הזה ולא הרגישו צורך אפילו לפרסם ציוץ מתנער? אני כל כך מיואשת. החזירו את סתימת הפיות, סלקו את חופש הביטוי.
ברקוביץ' תוקף את איתן מור צילום: צילום מסך רשת 13
גם הקומדיה מתה
בשנים האחרונות כוכבי ערוץ 14 הצליחו להדביק לערוץ 12 את הכותרת "ערוץ התרעלה" ולשכנע את הציבור הישראלי שמדובר בערוץ אנטי-ציוני, מסית ומסוכן. תנועת הנגד של ערוץ 12 היא להזכיר לצופים בכל עת כמה ערכיים הם: תכנית בפריים טיים עם עיתונאים על הרצף, קמפיין על הראש של המילואימניקים ומתן במה עצומה לפדויי השבי ומשפחותיהם. כך קרה שהפרק השבוע של "ארץ נהדרת" נפתח עם הדלקת נרות חנוכה של הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח במנהרות החמאס.
תראו, הבנתי את הרעיון. בסצנה אחת קשת 12 מצליחים גם להראות שהם חובבי מסורת, גם לתת במה לאבא של חטוף וגם לעשות פולו-אפ לכתבה שלהם ב"עובדה". מרשים, וגם די מרגש בסך הכל. הבעיה היא שכאשר לחצתי על השלט ובחרתי לצפות ב"ארץ נהדרת" בכלל לא ביקשתי להתרגש. ההפך, למעשה. כבר התרגשתי מאין-ספור כתבות וראיונות שעסקו בחטופים, בפיגוע בסידני, במשפחות שכולות ובשאר נושאים מרגשים-עצובים-סוחטי דמעות. כשבחרתי לצפות בתכנית סאטירה, שמשודרת בסך הכל פעם אחת בשבוע, ביקשתי רק לצחוק.
אני יכולה לספוג תעמולת שמאל ומסרים שמתחבאים מתחת לפני השטח במערכונים של "ארץ נהדרת", כל עוד נבחרת הקומיקאים הנפלאה הזאת תמשיך להצחיק אותי. הרי זה כל המהות של התכנית הזאת - לספק כמה רגעים של קומדיה גם בתוך מציאות מחורבנת. אפילו את זה אתם לוקחים ממני? עוד רגע הבידור היחיד שיישאר לנו יהיה התכנית של שי גולדשטיין ונועם פתחי. אוי לא.
פגישה אסורה
הריאיון של יעקב ברדוגו בתכניתו של רוני קובן, ששודר בסוף השבוע בכאן 11, עורר הרבה מאוד ביקורות. אלא שכמעט אף אחת מהן לא התייחסה למה שנאמר בריאיון אלא לעצם הקיום שלו. מי שחטף את האש בכלל לא היה ברדוגו, אלא קובן והתאגיד - שהעזו לתת במה לאדם מרושע שכזה. טענו שהוא מלבין את דמותו של ברדוגו, "מנרמל" אותו בשידור, והופך אדם מושחת כזה למרואיין לגיטימי. ילדים, תוציאו מחברות, היום נלמד את מי מותר לראיין ואת מי לא.
ראש ממשלה לשעבר שהורשע בפלילים וישב בכלא (אהוד אולמרט, עונה 9) - בוודאי, אפשר אפילו לדחוף אותו לכמה פאנלים בערוץ 12. פעילת מחאה קיצונית שעודדה סרבנות (שקמה ברסלר, עונה 8) - אורחת רצויה. חבר כנסת שהשווה בין שחרור החטופים לשחרור המחבלים (איימן עודה, עונה 7) - אין שום בעיה. מגיש טלוויזיה פרובוקטיבי מערוץ 14 (ינון מגל, עונה 8) - טוב, נו, נבליג על זה. נראה לי שהבנתם.
אך הדיון הזה עמוק יותר מימין או שמאל וטענות על אפליה כלפי אחד הצדדים. זה דיון על השאלה המהותית: האם יש בכלל מרואיין שאינו לגיטימי? האם מישהו שאומר דעה שלא מוצאת חן בעינינו, או שעשה מעשים פסולים, או שמשתייך לארגון שלילי כלשהו, אינו ראוי להופיע על המסך? והיכן עובר הגבול? רק מי שממש אשם במשהו, או כל מי שלא נראה לנו נחמד במיוחד?
זו שאלה מעניינת ומורכבת ואת התשובה עליה עונה כל ערוץ בעצמו. בעוד יש מי שלא יכניסו לאולפן שלהם מרואיין אחד, בערוץ אחר הוא יתקבל בתרועה. הציפייה מתקשורת מאוזנת (פחחחח) תמיד תהיה להביא את התמונה המלאה, כזאת שכוללת את כל הצדדים והדעות - גם אם חלקן נשמעות ממש נורא. ואולי זו בעצם סגירת מעגל מהפסקה הראשונה, כי לעיתים סתימת פיות היא מזעזעת ולפעמים היא הכרחית ורצויה.