1. אני לא אוהבת חדשות. אני יודעת שהן "נוגעות לחיים שלי", אני יודעת ש"אלו נבחרי הציבור שלי", אבל פשוט אין לי סבלנות. אני צופה במהדורות המרכזיות רק אם אני מוכרחה, ואת הזמן הפנוי שלי אני מעדיפה להקדיש ל"love is blind" בנטפליקס (אל תטרחו לצפות בעונה האחרונה, חבל). ובכל זאת, בתקופה האחרונה זה השתנה. ולא כי פתאום אכפת לי יותר ממה שקורה כאן - אלא שזה פשוט הפך למעניין הרבה יותר מכל תכנית דרמה שקשת 12 תנסה לייצר - כן, נוטוק, אני מסתכלת עלייך. הדרמה סביב הפצ"רית בחוף הצוק השבוע הייתה כמו סרט אקשן שגם לעורכים שלו אין מושג איך הוא הולך להסתיים. תעלומה, מרדף משטרתי, מכתב התאבדות דרמטי ואז טוויסט מדהים בעלילה שגם התסריטאי הטוב ביותר לא יעז לכתוב. רגע אחד שקמה ברסלר מספידה אותה ורגע אחר כך ינון מגל כבר קורא להמשיך את הלינץ'. הבעיה היחידה בכל הדרמה המוצלחת הזאת היא שבניגוד לסרט הוליווידי יש לה אשכרה השפעה על החיים שלנו. באסה.
הפצ"רית. דרמה מעולה צילום: Oren Ben Hakoon/POOL
2. ולמרות התעניינותי הגוברת בחדשות, דווקא השנה מצאתי את עצמי לראשונה עוקבת באדיקות אחרי הפרקים של "מאסטר שף" (קשת 12). רגע אחד השבוע בתכנית נגע בי במיוחד. היה זה כשבמסגרת משימת הכאוס המתמודדים התבקשו להכין מנה עם בשר, והמתמודדת הצמחונית הדס (בנדל) פשוט התפרקה. כצמחונית בעצמי לא יכולתי שלא להזדהות איתה - אם היו מבקשים ממני לגעת בבשר בידיים חשופות הייתי פשוט מקיאה. הטוויסט הגיע שאחרי הבכי וההכרזות "אני הולכת הביתה" היא החליטה להתעשת על עצמה ולהכין גרסה צמחונית משלה למנה המבוקשת. התאכזבתי מעט כששלפה מהמזווה דג - מתי צמחונים יפנימו שגם דג הוא חיה? - אך לא יכולתי שלא להתרגש כשהשופטים הרעיפו מחמאות על המנה שלה, ובעיקר התרגשו מהעמידה על העקרונות. פייר, מגיע.
הדס בנדל, מאסטר שף צילום: צילום מסך קשת 12
3. לא אהבתי את הסדרה החדשה של נועה קולר. זה כמעט מפחיד לכתוב את זה כשמדובר בכוכבת ברמה כזאת, יוצרת מופלאה ושחקנית נפלאה שכל הביקורות האחרות מהללות את היצירה החדשה שלה, אבל זאת האמת. צפיתי בשני הפרקים הראשונים ופשוט לא נהניתי ממנה. "חזרות" (היצירה הקודמת שלה, ובכיכובה) הייתה אחת התכניות המוצלחות ביותר שנוצרו בשנים האחרונות ואחריה הציפיות שלי לגבי קולר היו בשמיים. בפועל, הסדרה החדשה די ממורמרת, עוסקת בנישואים כושלים, במשברי החיים ובמוות - כאילו לא היה לנו מספיק ממנו בשנתיים האחרונות. היא אולי משקפת את המציאות בכנות ואותנטיות שרק קולר מסוגלת להגיע אליהן, אבל מי בכלל מעוניין לצפות במציאות?
מקום שמח. למי יש כוח למציאות? צילום: ירון שרף באדיבות כאן 11, יסמין טי וי
4. צפיתי בפרק הראשון של התכנית החדשה בערוץ 14. אני מודה שמראש הגעתי די פסימית לגבי השילוב של יהודה שלזינגר ויעקב ברדוגו ברצועת שבע בערב, אבל נו, בסוף צדקתי. אפשר לסכם בפשטות שכאשר ערוץ 14 ליהק את המגישים שיחליפו את שרון גל (אחרי שיערה זרד מילאה מקום יותר מדי זמן) הם עשו החלטה אחת נבונה ואחת שגויה - ואתם יודעים לבד למה אני מתכוונת. שלזינגר אולי בידורי יותר ממה שמצופה עבור מגיש של תכנית ברצועה חדשותית, אבל הוא יודע להחזיק את האולפן. הוא כריזמטי, הוא סוחף, הוא עובר בין הפאנליסטים כמו להטוטן ובין לבין מצליח לדחוף גם פאנץ'. ברדוגו, לעומתו, רגיל להיות הפרשן שלא מפסיק לדבר, ובמקום לעזור לשלזינגר להרים את האולפן הוא משמש כפאנליסט נוסף שחייבים לסתום לו את הפה.
שלזינגר וברדוגו, מתוך הפרומו, צילום: צילום מסך ערוץ 14
5. יש מי שרואים בחיקוי של כוכבי "הפטריוטים" (שוב) בתכנית "ארץ נהדרת" מביך. ניסיון בוטה להגחיך את הטאלנטים של הערוץ המתחרה כשהם בעלייה מטורפת (מי שפספס - "הפטריוטים" השיגה השבוע נתוני רייטינג מדהימים ואפילו ניצחה את קשת במספר הצופים). לדעתי, זה ההפך בדיוק. ההחלטה של "ארץ" להכניס לחיקויים שלה גם טאלנטים מערוצים אחרים, כמו כוכבי "האח הגדול" של רשת 13 או אילה חסון מהתאגיד, היא בדיוק הקסם שלה. הכותבים של "ארץ" מבינים שינון מגל הוא תופעה שהם לא יכולים להתעלם ממנה, ולכן גם הוא מקבל מקום נכבד בתכנית. זה בדיוק מה שכיף בצפייה בתכנית הזאת - לצפות בה זה כמו לשבת עם החבר'ה ולצחוק ביחד על מה שהיה השבוע.
הפטריוטים ב"ארץ נהדרת", צילום: צילום מסך קשת 12