רציתי לשנוא את הסדרה של חנוך דאום ולא הצלחתי

הכנתי את עצמי לשנוא את הסדרה של חנוך דאום בקשת 12. עוד לפני הצפייה בפרק הראשון, כבר הייתה לי רשימה של נימוקים שיצדיקו את השנאה שלי כלפיה. הראשון שבהם היה העובדה שהספר "החיים הם תקופה קשה" נפלא כל כך, שכל עיבוד טלוויזיוני בוודאות יהרוס אותו. השני הוא שמאז שבעה באוקטובר איבדתי סבלנות לסדרות קומדיה - בטח ישראליות - שלא מפילות אותי לרצפה מרוב צחוק. או שאתם מצחיקים אותי, או שאתם עוזבים אותי בשקט להתבוסס בצערי. לצד שני אלו הוספתי נימוקים על הליהוק, על הטאלנט דאום עצמו ואפילו על שעת השידור. הגעתי מוכנה לשנאה הזאת, אני לא חובבנית.

דעתי לא התהפכה גם אחרי הצפייה בפרק הראשון. להפך - הוא רק תאם לתלונותיי והוסיף לי נימוקים חדשים לאיבה. הרגעים בהם הקיר הרביעי נשבר ודאום מסתכל למסך, ממש באמצע סצנה, היו תוספת מצוינת וקרינג'ית כדי לגרום לי להכריז שצדקתי, זאת סדרה בלתי נסבלת. כמצופה, לא צחקתי בקול אפילו פעם אחת במהלך 24 הדקות של הפרק, אולי רק גיחכתי פה ושם מהדמות המגוחכת של לייזר (צח כהן).

דאום מדבר למסך. קרינג'י צילום: קשת 12

פשטות בלי חנופה

אך כמו כל דבר בחיים, גם שנאה צריך לתחזק, וכך מצאתי את עצמי צופה גם בפרק השני של התכנית. כבר התכוננתי לעשרות גלגולי עיניים ונחרות בוז, כשלפתע גיליתי בטעות שאני די נהנית. לא הייתה לי כל ברירה, בלי כוונה בכלל נשביתי בקסמו המעצבן של חנוך ורציתי לעוד מהשטות הזאת על המסך שלי.

זו לא רק הכתיבה הנפלאה של דאום, שיודע ללכוד מצבים מעוררי הזדהות ולהוציא מהם את הצד ההומוריסטי - תפקידו של הקומיקאי, כמובן. זאת גם עלמה זק המעולה שמגלמת את אשתו (שאיני מכירה) בדיוק כפי שהייתי רוצה שאשתו של חנוך דאום תהיה. זאת גם הפשטות חפת החנופה המאפיינת את דאום בחייו הרגילים: הוא לא תופס צד. הוא אמנם המתנחל-חובש-הכיפה, אך אין לו כוח להילחם על אף מאחז. הוא קונה מערבים ומפתח איתם ידידות, אך בזמן פיגוע גם הוא מעדיף לשמור מרחק.

עלמה זק. כך הייתי רוצה שאשתו של חנוך דאום תהיה צילום: קשת 12

שירות מצוין לציבור המתנחלים

עם או בלי להתכוון (אני מהמרת על בלי), דאום עושה עם הסדרה שלו שירות מצוין לציבור המתנחלים המוצגים בדרך כלל בתקשורת כיצורים אידיאליסטיים שכל מהותם להקים יישוב חדש ולתקוע בו דגל. דאום מציג את המתנחל הפשוט - הרוב, אם יורשה לי - המעוניין בבית קרקע עם נוף יפה ובית ספר טוב למתגברים שלו, וזו הסיבה היחידה בגללה הוא ישתף פעולה עם הרב. לצד כל זה דאום הוא הורה עייף, שקרן לא קטן וגם די פחדן, ובדרכו החיננית הוא מצליח לגרום למגרעות שלו (ושל כולנו) להיראות משעשעות ובעיקר נסלחות.

יש משהו מעורר הזדהות בסדרה של דאום, כזו שאין מי שלא יצליח למצוא את עצמו בתוכה. לא משנה אם אתה דתי, מתנחל, הורה, בן זוג או חבר בכיתת כוננות - כולנו משקרים מדי פעם וכולנו אוהבים לצחוק. לצערי, ועל אף שנאבקתי בכך בכל כוחי, נראה שאאלץ גם אני לצפות עד הסוף.