///

שלום
אשרייך שזכית.
אני מעתיק לך ביאור מספר פניני הלכה ואת שאר ההלכות תלמדי מהספר באתר ישיבה (שם מפורטים גם ענייני שאר החגים שבת ברכות תפילת נשים ועוד) http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=130
בהצלחה
אייל משה

ימי החנוכה לדורות
בימי בית המקדש השני "כשנכנסו היוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואסור להתענות ולהספיד בהם (שבת כא, ב; מגילת תענית ט, ב).

ובארו חכמים, שימי החנוכה נשארו לדורות, מפני הנס המיוחד של פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות כדי לפרסמו. וכיוון שבחנוכה כבר מקיימים את מצוות הדלקת נרות, גם שאר ענייני החנוכה נשארו על מקומם, ועל כן מודים לה' בתפילה באמירת "על הנסים", ומהללים לה' על הישועה שעשה לעמו באמירת הלל, ואין מתענים ואין מספידים בימי החנוכה (ע' ר"ה יח, ב, ורש"י וריטב"א שם).

כדי להבין יותר את משמעותם של ימי החנוכה ונס פך השמן, שרק הם נותרו לנו מכל הימים הטובים שהיו בימי הבית השני, עלינו להרחיב מעט בביאור מאורעות אותם הימים ומשמעותם.

מלכות יוון
במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אומנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עוצמתה הלכה וגברה. בעקבות ניצחונותיו של פיליפוס מלך מוקדוניה על יריביו, הצליח לאחד את המדינות היווניות תחת שלטונו. הוא הזמין את גדול הפילוסופים והמדענים היוונים, אריסטו, לשמש כמחנך לבנו, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון החל במסע כיבושים. תוך כשלוש שנים (ג' תכו-תכט. 334-331 לפה"ס) כבשו היוונים שטחים עצומים, את אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים, ואת כל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו.

לאחר מות אלכסנדר מוקדון, החלו מפקדי הצבא היווני להלחם ביניהם על השלטון, עד שלבסוף התחלקו השטחים העצומים שבשליטתם למספר מלכויות יווניות.

בעקבות הכיבוש התפשטה התרבות היוונית בכל הארצות. היא עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. שיטת המשטר, השפה, התרבות, תחרויות הספורט, שבכל הארצות היו הלניסטים. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם.

גם יהודה נשלטה על ידי היוונים, וגם בה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנים של שלטון יווני, הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים, עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת הייוונות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש איצטדיון לתחרויות האבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקרבנות בבית המקדש. 2

הגזירות והמרד

בשנת ג' אלפים תקצ"א למניין שאנו מונים לבריאת העולם (169 לפה"ס), כמאה ושישים שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. היוונים בהנהגתו בזזו את כלי המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת ג' תקצ"ג (167 לפה"ס) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקרבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחרפו נפשם למול את בנם הוצאו להורג. בעקבות גזרות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות ולמערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש ה'.

הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש ה' כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

המלחמה היתה קשה. יהודה המכבי שהיה הנועז בבניו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה וכשרון גברו החשמונאים על חיילות היוונים, לאחר כשנתיים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו ג' תקצ"ו (165-4 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן.

לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אבל כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להלחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואח"כ רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 3

לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטיוכוס, ומתוך כך נתגלתה האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.

משברים בבית חשמונאי
לאחר שהמלחמה כנגד היוונים נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה מלחמת התרבות. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה. התרבות היוונית היתה בעלת עוצמה רבה. שיטת המחקר המדעי היתה משוכללת, האסטרטגיה הצבאית מצוינת, סדרי המשטר יעילים. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות, ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחר מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.

למרות שהמרד הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, הוא לא נפסק, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה ההתייוונות להכות שורשים עמוקים בקרב העשירים ובקרב היהודים שבאו במגע קרוב עם אומות העולם. המתייוונים שבתקופת מלכות בית חשמונאי נקראו צדוקים. הם לא הטיפו להתבוללות גמורה, אלא החזיקו בדעה שאפשר לשלב בתוך מסגרת לאומית יהודית את הנאמנות לתורה שבכתב עם התרבות היוונית.

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו וניניו של מתתיהו, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים ופגעו בחכמי ישראל שומרי המסורת. נינו של מתתיהו היה ינאי המלך שגם שימש בכהונה גדולה, כל כך רשע הוא היה, עד שכאשר מת, קבעו חכמים יום טוב. כדי שלא ישמחו במותו, תכנן ינאי שיהרגו ביום מותו בחכמי ישראל, אולם לאחר שמת גזרתו הופרה. לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני משפחת החשמונאים, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב): כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי. 4

על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שלא השתדלו מתחילה למנות מלך מבית יהודה, כפי הדרכת התורה (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה" (עיין רמב"ן שם). בתחילה נקראו מנהיגי בית חשמונאי נשיאים, ולאחר מכן הכתירו עצמם כמלכים. בנוסף לכך הם שמשו ככהנים גדולים. ברור שהעיסוק בתכסיסי השלטון פגע בעבודתם ככהנים גדולים, וכך עבודת הקודש שצריכה היתה להיעשות בקדושה וטהרה נפגמה. ומנגד, גם מבחינה מדינית מלכותם לא היתה שלמה, היא התקיימה בצל הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותם. עובדה שבוודאי השפיעה לרעה על בית חשמונאי.

ההישגים הרוחניים לדורות
עם כל החסרונות, היה ערך עצום לניצחונותיהם של בית חשמונאי. העצמאות המדינית, למרות שהיתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. אם עד כה כארבעים אחוז מהיבול והתוצרת נלקח כמס ליוונים, מעתה ואילך כל היבול נשאר בארץ וסייע להתפתחותה הכלכלית של יהודה. בזכות הניצחונות, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי ארץ ישראל, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה, והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה.

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה (אבות א, א): "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. באותם הימים הונח היסוד הרוחני של תורה שבעל פה, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

לכן נס פך השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה שהתגלה והתפתח באותם הימים נשאר לנצח. מתוך נס פך השמן נתגלתה סגולתה הנצחית של התורה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. נס פך השמן גם גילה את סגולתו של עם ישראל, שאינו כשאר העמים, אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו לא ניתן לבטל.

זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם נתגלה היסוד העמוק של התורה וסגולת ישראל. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

לפיכך מובנים דברי חז"ל (ר"ה יח, ב) שבארו כי בזכות נס פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות, נותרו ימי החנוכה לדורות. על ידי נס פך השמן התברר שפירות הניצחון הצבאי על היוונים אינם לשעה בלבד אלא לדורות. לפיכך קבעו חכמים להמשיך לקיים את ימי החנוכה למרות ששאר הימים טובים שנזכרו במגילת תענית בטלו לאחר חורבן בית המקדש. ועל כן יחד עם המצווה להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, אנו מודים ומהללים לה' באמירת "על הנסים" והלל על ההצלה, הניצחון והישועה. 5

במשך השנים התברר כי הנס עוד גדול בהרבה, לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב, פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלאם), הפכו ליסוד לכל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה', במהרה בימינו אמן.

האור שמאיר את החושך - תורה שבעל פה
לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם, גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה. בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופת בית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים. על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנו גם להתמודד עם כל קשיי הגלות.

הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג "מהדרין מן המהדרין" (עיין בהמשך יב, ב).

מוסיף והולך עד שמונה
כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאן בהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועל כן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים - חולפים ומתכלים. מתוך חביבות הרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג "מהדרין מן המהדרין", ומוסיפים בכל יום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.

כידוע במספר שמונה יש רמז למה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילו המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה.

גם ימי החנוכה שמבטאים את מעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימים והולכים ומוסיפים עד שמונה נרות