שאלה
שלום כבוד הרב,
עברתי על הנושא באינטרנט כי הוא מאוד מעניין אותי, כמובן שאין לי רצון להתאבד אבל חשבתי על כמה שאלות בנושא ולא הצלחתי למצוא להן פיתרון, לכן אשמח לעזרתך.
ראיתי תשובה של אחד מהרבנים באתר לגבי העניין ואני מצטטת:
הרב רונן לוביץ23/01/08 16:44 טז בשבט התשסח-
"ע"פ היהדות ישנם מצבים מיוחדים שבהם התאבדות מותרת:
1) למען קידוש השם או כדי לא לעבור על אחת משלושת העברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים.
2) פחד מייסורים - א. הפחד מייסורים כדי שיעבור על אחת משלושת העברות החמורות הנ"ל. ב. מהייסורים עצמם- חולה המתאבד עקב דיכאון, ייסורים וחששות מפני הבאות, רוצח כאשר ההשערה היא שעשה תשובה תוך תהליך המוות.
3) רוח שטות-שיכור או מסומם, בטענה שלא היה בר דעת בעת ביצוע המעשה.
4) תשובה על חטא שביצע. (הדעות בנושא זה חלוקות)
5) לצורך הצלת הרבים.
6) קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר (שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה, סעיף ג)."
סוף ציטוט
השאלות שלי:
1)האם לפי סעיף 2.ב, יש היתר להתאבד עקב דיכאון?
2)אם אין היתר, האם הכוונה של הרב היתה שאם האדם עושה תשובה לאחר שניסה להתאבד בזמן הקצר שהוא עוד חי לפני שהוא מת, התשובה מתקבלת. ולכן זה לא נחשב חמור כמו התאבדות במצבים שלא נעשתה תשובה?
3)אם אדם משתכר בכוונה או מיסתמם לפני המעשה, זה מקל על חומרת העבירה?
4) אם יהודי מבקש מגוי שונא ישראל להרוג אותו והגוי מסכים, זה נחשב התאבדות?
5)אם האדם שם עצמו במצב סכנה כמו עולה על גג ועומד על הגדר. הוא לא קופץ משתי סיבות, 1, הוא עוד מתלבט, 2, הוא יודע שאסור מהתורה. ואז הוא מאבד שיווי משקל ונופל, (עלה מראש בידיעה שאולי יקרה ויאבד שיווי משקל אבל התעלם מהעובדה הזאת גם ככה לא אכפת לו מהחיים שלו) האם במצב זה נחשב מאבד עצמו לדעת?
6)אם למישהו יש הפרעת אכילה והוא גם רוצה למות והוא מחליט לא לאכול עד שבשלב כלשהו הוא מת, האם נחשב מתאבד?
7)אם יש אדם עם משאלת מוות, והוא מכניס את עצמו כל הזמן למצבי סכנה. כל מיני. מבחינתו שימות מהם או לא, לא אכפת לו. נניח פעם אחת קרה ומת מאחד הדברים, האם נחשב מתאבד?
הרי לא היה אכפת לו שימות או לא. אבל יש לו משאלת מוות פנימית, והוא אוהב להכנס למצבי סכנה כי הוא נהנה לשחק עם החיים שלו והוא נהנה לפגוע בעצמו. הוא לא ניסה בהכרח למות, ולא היה אכפת לו אם ימות או שלא ימות מהמצב סכנה ההוא. האם נחשב למתאבד?
דוגמא:
אדם שבאופן כללי יש לו משאלת מוות, והוא גם בלי קשר פוגע בעצמו הרבה. חותך את הגוף שלו, שורף את עצמו, מחבל בעצמו, מרעיב את עצמו וכדו'. הוא לקח רובה וירה בעצמו בבטן התחתונה בצד, מבחינתו זוהי רק פגיעה עצמית, והוא אפילו התקשר לאמבולנס לפני המעשה (הוא ידע שיקח להם כמה דקות להגיע אליו כך שלא יפריעו לו לבצע את המעשה אבל יגיעו מיד לאחר מכן), והוא יודע שאסור מהתורה שיהרוג את עצמו אז הוא מתקשר מראש שיטפלו בו. הוא נותן להם את הפרטים של הסיטואציה והמקום ומנתק להם שלא ינסו לשכנע אותו לא לעשות את המעשה.
לאחר מכן לוקח את הרובה ויורה בעצמו במקום ובתנאים שהוא יודע שהסיכויים שישרוד מאוד מאוד גבוהים כי יגיע חילוץ תוך דקות ספורות. מבחינתו זוהי רק פגיעה עצמית. ובלי קשר יש לו משאלת מוות והוא נהנה מהרעיון שהוא קרוב למוות, אבל הוא לא עשה את זה כדי למות.
קרה ונניח למרות הכל מת מזה
האם זו התאבדות?
ואם באמת והאדם לא מת מהמקרה, אבל הוא ממשיך לאחר מכן לשים את עצמו במצבים סכנה דומים ובסוף מאחד מהם הוא מת, האם זו התאבדות?
תודה רבה.
תשובה
שלום וברכה
זו כמובן נושא רגיש מאוד, צריך לשקול בו כל מילה פומבית, שכן אנו נמצאים במציאות קשה מאוד של מפגש מתמיד עם אנשים ששולחים יד בנפשם.
דבריו של הרב רונן חשובים מאוד, אך הם מערבבים בין השאלה מותר או אסור, ובין השאלה כיצד אנו מתייחסים בדיעבד למצבים שכאלה.
אין שום היתר שבעולם לשלוח יד בנפשנו בשעה שיש דיכאון קשה.
דיכאון צריך טיפול, אולם אין בו כדי להתיר דיכאון.
גם ביחס למה שנתחת בצדק מדבריו: אדם שהתחרט בין הפעולה ובין מותו הממשי אינו מהווה היתר כלשהו. בדיעבד, הסיבה לכך שלא קוברים היום מחוץ לגדר את השולחים יד בנפשם נובעת בשל ההנחה שאולי עשו תשובה. אולם אין בדברים כדי להתיר מלכתחילה כל פעולה כזו.
כנ"ל לגבי שכרות או סמים. ובוודאי שאסור מלכתחילה להיכנס למצב כזה מתוך הנחה שבדיעבד יתייחסו אליו בצורה אחרת, בשל העובדה שהדבר נעשה בעקבות סמים או שכרות.
איני מכיר שום היתר לבקש מגוי שיהרוג אותנו.
ביחס לאדם שהכניס את עצמו לסכנה – אבל בסופו של דבר נפל: היחס אליו הוא כאל אדם שהכניס את עצמו לסכנה ובסופו של דבר נפל. זה נכון גם ביחס לשאלת המשך שמופיעה בדברים – אדם שמכניס את עצמו כל הזמן למצבי סכנה נחשב כמי שהכניס את עצמו כל הזמן למצבי סכנה, והדבר אסור לחלוטין. כך לגבי המשך המעשים שכתבת.
השאלה לגבי הפסקת אכילה: זוהי שאלה קשה מאוד מבחינה למדנית, אולם עמדת רוב הפוסקים היא שהפסקה יזומה של אכילה אסורה, והיא נחשבת כהתאבדות. שונה הדבר כאשר צריך לקבל החלטות בסוף החיים לגבי הזנה, כגון חולה הנוטה למות או בדמנציה קשה, אולם זו כבר שאלה אחרת.
כל טוב ושנדבוק בחיים