שאלה
שלום הרב.
מדי פעם כאשר אני מגיע להתפלל בבית כנסת, אין עשרה (לא מאוד שכיח, תפילה אחת לכמה שבועות נניח? אולי חודש?).
כאשר זה קורה, אני לא מאוד מתרגש מכך, מחכים כמה דקות, וכאשר רואים שבאמת אין מניין אני הייתי שמח להתפלל ביחידות. זה מתוך גישה כפולה: א. אני עשיתי מה שמוטל עליי והגעתי להתפלל במקום בו בד"כ יש מניין, ומעבר לכך אני מרגיש שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ב. אני חושב שמבחינה הלכתית כאשר מתפללים בבית הכנסת, בשעה הקבועה לתפילה, יש בכך קיום מסוים של תפילת הציבור גם אם אין עשרה. כמו שמפורש בסימן צ' סעיף ט' שיש להתפלל בבית הכנסת אפילו אם אין מניין, וכן שיש ערך להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, אפילו אם הוא בכלל לא בבית הכנסת (והפמ"ג שם ט"ו מביא שיש להתלבט אם עדיף במניין בבית או בבית כנסת ביחידות, ואפילו אם הוא מכריע לטובת מניין, ודאי שיש ערך וקיום גם בתפילה כזאת).
את כל זה אני מביא כהקדמה לכך שזו ממש לא הגישה של רוב מי שמסביבי. בד"כ רוב האנשים מגיבים בשתי צורות: א. מבואסים מכך שאין מניין ב. עושים כל שביכולתם לנסות להשיג אנשים שישלימו. זה אומר לצאת לרחוב ולנסות לתפוס יהודים שפשוט עוברים בו (דבר שאני מאוד מאוד סולד ממנו, למרות שקשה לי לנמק בדיוק למה), מתקשרים לאנשים ("יוסי צריך מניין, בוא בוא זריז ... אז מה אם אתה בפיג'מה בוא אתה עשירי וכו') - סולד גם מזה כמובן, לוקחים את השומר מבית הספר או מהגן הסמוך (ואז אני לא רק סולד אלא גם חושש לבעיות אחרות של חו"מ וכד').
בנוסף, כאשר מחכים לשניים שלושה שישלימו ומתחילים תפילה ברבע שעה איחור, אז מתפללים בטיל את כל מה שנשאר מהתפילה (ומי אמר שזה עדיף? אתמהה), וגם בסוף מאחרים בקצת את שעת הסיום, וממילא זה גורם לי לאחר לבית, לעבודה, וכו'. לא דברים נורא משמעותיים שעוברים את זמן הליכת מיל כדי להתפלל במניין, ובכל זאת, זה גורם לי עוד יותר לרצות להתפלל ביחידות, בכוונה, מתוך הנחה שאני עשיתי את המוטל עליי, ולא לנסות להתחיל לשלוף אנשים ועוד לאחר.
אני רוצה לשאול גם מהי עמדת הרב בנושא, האם אני סתם מקטין ראש ופוטר את עצמי בקלות מדי, או שזו הגישה הנכונה לדעתך? איך נכון לנהוג, אם אני אתחיל להתפלל ביחידות, יכעסו עליי כי עכשיו הם צריכים למצוא עוד אדם שישלים להם!
תודה רבה
תשובה
שלום וברכה
מטבע הדברים, הנושא שאתה דן בו ראוי מאוד וחשוב מאוד, אולם מחייב שיח ארוך, עם פיתולים, ופחות מתאים לכתיבה קצרה כאן.
ובכל זאת,
אתה מתחיל טוב.
כנות דתית היא צורך חיוני, והיא בסיס לצמיחה. יהיה נכון מאוד שלא להסתיר מעצמנו את המצוקה האמונית בה אתה עוסק.
ישנה אכן ציפייה ששמירת התורה והמצווה תקדם אותנו. כמובן שיסודה היא עשיית רצון ה', ואנחנו לא מתנים את הנאמנות שלנו לברית עם הקב"ה בשום דבר. אולם האמונה המקובלת בישראל היא שהתורה והתפילה גם מקדמות אותנו – הן מוציאות אותנו מהבועה בה אנחנו נמצאים ופורצים לנו דרך למפגש עם מה שהגיע אלינו מחוץ לעצמנו – מריבונו של עולם.
לפיכך, ההצעה הראשונית היא אכן לסיים כל פעילות דתית בחיפוש אחר מה זה קידם אותי: לאחר שיעור – לשאול במה השתנה המקום בו אני נמצא בו בלי השיעור ובמה הוא נמצא עם השיעור. אם אין לנו תשובה טובה לשאלה זו, צריך להפנות אותה למעביר השיעור, או למצוא שיעורי תורה שהתשובה לשאלה זו נעשית ברורה יותר; הדבר נכון גם לגבי התפילות – התפילה נועדה להוציא אותנו מהמקום בו אנחנו נמצאים, אל תשומת לב לדברים שהם מחוצה לנו – לראות את חולי עם ישראל, את הצרות, את הציפייה לתשועה, את ירושלים וכדו' – ועל ידי כך להרחיב את ההתייחסות שלנו לעולמות האלה.
וכן על זה הדרך.
להפוך את השאלה וההתלבטות שאתה נמצא בה כעת למקום שדוחף אותך למצוא אכן את השינוי שיכול להתרחש.
וכשתהליך כזה מתחיל – הוא לא נעצר.
כל טוב ובהצלחה|
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם