שאלה
הרב שרלו היקר,
אני פונה אליך לא רק כשואל, אלא כמי שנושא בלבו כאב עמוק שלא מרפה.
בספר משלי מופיעים פסוקים שנראים לי – ואומר זאת בכאב – בלתי נתפסים מבחינה מוסרית:
- *"אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת"*
- *"אַתָּה בַשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ, וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל"*
- *"חֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"*
- *"יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ"*
ואם זה לא די, גם הפלא יועץ כותב:
> *"לא יראה להם פנים, רק לעולם יכם ובפיו יוכיחם... ואף אם הוא בן יחיד."*
אני שואל אותך, הרב: **איך תורת חיים, תורת חסד, תורת מוסר – מציגה לנו אידיאל חינוכי שנשען על שבט, מכות, ייסורים?**
אבי נהג להכות אותי בילדותי, שוב ושוב. לא מכעס, אלא בשם ה"חינוך". בשם "אהבת אב". בשם אותם פסוקים.
אבל אני, הילד, לא הרגשתי אהוב – אלא מושפל. כואב. קטן. פגום.
הוא לא בנה אותי – הוא פירק.
הוא לא הציל אותי מהשאול – הוא הטביע אותי בתוכו.
אני נושא איתי עד היום את הצלקות. את האי-אמון. את הפחד מאהבה שנושאת בתוכה איום.
ואני שואל – בשם כל ילד שחטף בשם התורה: **איך זה יכול להיות רצון ה'?**
אני מבין את הצורך בגבולות, בעקביות, במנהיגות הורית.
אבל ייסורים?! מכות לכתחילה?! איפה הרחמים? איפה הלב?
אם יש דרך אמיתית, עמוקה ואחראית לפרש אחרת את הפסוקים האלו – אנא, שתף אותנו בה.
ואם הגענו לדור שבו ברור לנו שזה שגוי, שזה חוטא לתורה – אמור זאת בפה מלא.
כי אחרת – איך נוכל עוד לקרוא לזה תורת חיים?
בכאב,
שמך או שם בדוי
---
תשובה
שלום וברכה
תודה על השאלה המאתגרת.
אני נמנע מאוד מאפולוגטיקה. איני חושב אפוא שניתן לקרוא את הפסוקים אחרת ממה שכתוב בהם.
ואכן, שיטת החינוך בעזרת הכאה הייתה שיטת החינוך העיקרית. אפילו בנו (ואני לא מתקופת ספר משלי...) הצליף מנהל בית הספר עם סרגל על אצבעות הידיים. כשזו הייתה שיטת החינוך הכללי – הילד לא היה חש מושפל, כי אם כמו כל ילד גם בימינו שסופג עונש.
הדבר דומה להרבה מאוד דברים שהעולם היה בנוי עליהם. דוגמה פשוטה לדבר היא הצורה בה החליפו שלטון בימי התנ"ך – הדרך היחידה והלגיטימית להחלפת שלטון הייתה על ידי הריגת כל השלטון הקודם, על פקידיו, ופתיחתו של שלטון חדש. לא הייתה אלטרנטיבה אחרת, משום סוג.
ב"ה, אנחנו היום קובעים שלטון לפי פתק בקלפי.
ב"ה, זו גם לא שיטת החינוך של היום. ולאביך היה אסור להכות אותך, ולהתחבא מאחורי פסוקים אלה.
ואף על פי כן, יש לפסוקים אלה משמעות נצחית.
בד בבד עם מה שאתה כותב בצדק מוחלט, על החשיבות של תורת חסד ותורת מוסר, ומכאן להעצמת החלקים הטובים שבתלמידים – העיקרון הבסיסי שיש גם מקום לדברי מוסר קשים, לענישה וכדו' – הוא נכון גם היום. הניסיון לבנות את הכל רק על תנועה חינוכית אחת הוא כישלון של ממש, ואנו חוזים בו בימינו.
אסור להרביץ לילד. זה לא השיח שאנו נוהגים בו. כואב מאוד לקרוא את מה שאביך עשה לך. איני יודע אם אתה יכול להתנחם בכך שזו השפה שהוא הכיר, שהוא עשה זאת מאהבה וכדו' – גם בשל העובדה שכלל איני בטוח שזה אכן היה המצב, וגם בשל העובדה שזו לא מהווה הצדקה או נחמה – אולי רק הבנה מסוימת.
ואני מניח שאתה מקבל על עצמך שאתה תהיה גם התיקון. אתה לא תניף יד על ילדיך, כי אם תבנה אתם מערכת אחרת לגמרי של חינוך, שתהיה בה אהבה ויראה גם יחד, בשפה שאנו מדברים בה היום.
כל טוב וריפוי.
חג שמח
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם