שאלה
שלום הרב
רציתי לבקש את עזרתך אני בת 22 והתחלתי להיפגש עם מישהו זה הקשר הראשון אצלי. כבר נפגשנו בערך 7 פעמים, הוא בסה"כ נחמד אבל אין בינינו שיחות עומק אני מתלבטת איך לספר לו שהיה לי ocd, זה היה מכיתה ח' עד השירות , הבעיה היא שאני לא זוכרת איך זה היה בכיתות ט-יב אני זוכרת רק את ההתחלה בכיתה ח ואת הסוף שהיה בתחילת הלימודים במכללה אחרי השירות. בסוף האמונה בה' בעיקר עזרה לי להתגבר על זה והירידה במשקל, העלתה לי את הביטחון בעצמי ולימודי התואר עזרו לי להבין שאם אני רוצה לטפל באנשים אני חייבת לטפל קודם בעצמי. לא הייתי בטיפול אבל ב"ה היום אני בטוב וזה מאחוריי.
בנוסף גם לאחותי היה ocd אבל ברמה קשה יותר והיא נאלצה לקחת כדורים וטיפול פסיכולוגי והיו בינינו ריבים ופעם אחת אפילו ננתתי לה סטירה ואני מצטערת על זה מאוד.
היא ב"ה במצב הרבה יותר טוב עדיין אני צריכה לנקות אחריה אבל לא כמו שהיה קודם.
בנוסף אני חושבת שזה סוג של הגיע מאמא שלי כי יש לה הרבה חרדות אף פעם לא העלתי את זה מולה ואני לא רוצה לפגוע בה, אבל אם הבחור ישאל לספר על זה שאני חושבת כך ? ויש לה סיפור חיים לא קל בכלל ( בקצרה אמא שלה התעללה בה- וגם את זה כנראה שאצטרך לומר מתישהו )
בקיצור אני מפחדת שהוא יחשוב שאני משוגעת ממשפחה של משוגעים.
אני יודעת שהזיווג מאת ה' ובסוף אם הבחור יחליט שזה לא מתאים, זה לטובה.
אבל עדיין אני לא יודעת איך לספר כי מצד אחד קל לי יותר לכתוב את זה אבל מצד שני אני לא רוצה שזה ישמע שיחה עצובה ודיכאונית וניסיתי כל פעם שנפגשנו פנים מול פנים לעלות את זה אבל אני לא מצליחה.
1.מה לעשות אני מרגישה שזה חוסם אותי מלהפתח ?
2. איך לכתוב על זה וכמה לפרט, (חשוב לי להיות כנה)?
3. האם לכתוב או להגיד בשיחה( נראה לי שיהיה קל לי יותר בלכתוב)
תודה מראש על העזרה, בשורות טובות וחג שמח :)
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
ראשית, אני מאחל ומברך שתזכי להקים את ביתך בקרוב בשמחה ובטוב לבב.
נקודת המוצא היא שלא ניתן להיכנס בברית נישואין כאשר אנו מסתירים מבן הזוג גם את הצדדים הבעייתיים שבנו.
צאי מנקודת הנחה שגם הוא לא מושלם... אף אחד מאתנו אינו כזה.
חלק מברית הנישואין היא היכולת לצאת למסע משותף של בני אדם שכל אחד מהם יודע ומודע לכך שהוא חלקי, והיא חלקית, ומתוך כך צועדים ביחד.
ובעיקר כשאת מתארת כי את מתמודדת יפה.
ואת לא "משוגעת ממשפחה של משוגעים", כי אם משפחה שמתמודדת עם נסיבות החיים.
מה אני מציע לעשות מבחינה מעשית ?
להציע שאחת הפגישות הבאות כל אחד יהיה אמיץ דיו לספר גם על הצללים שלו, ועל הנושאים שהוא צריך להתמודד עימם.
זה יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות, ופעמים רבות דווקא השיחה הכנה הזו פותחת פתחים רבים להמשך.
וצועדים צעד אחד בכיוון זה, ולאחר מכן צעד נוסף, ורואים גם איך הוא מגיב ומה הוא מספר, וכך מתקרבים יותר, ונעשים פתוחים וכנים יותר.
נראה שזה יותר טוב מלכתוב או כל דבר אחר.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב