שאלה
שלום כבוד הרב,
ידוע שאין דבר שלם מלב שבור שזה דבר אחד.
אך ידוע גם שאדן עצוב ומדוכא רחוק מבורא עולם, כך לפחות שמעתי שהוא כלוא בידיו של היצר ולא די בכך שזה אפילו נובע מגאווה כי אם הוא ידע שהכל בהשגחה פרטית וודאי היה יודע בביטחון בהשם שאם זה לא מגיע לו אז כך רצה השם, ועצם זה שהוא עצוב שאין משהו אחר ממה שיש לו כרגע זו גאווה.
שאלתי היא כך , אדם הנמצא בייסורים תמידיים , לא נפילות אלא ייסורים קשיח במיוחד בגוף ובנפש מטבע הדברים שייחלש ברוחו, הרי גוף ונפש מסונכרן. אדם שחבר לו קצת וויטמינים בגוף פתאום יגיב ברוגז, יפול ךדכאון וכו' אז על אחת כמה וכמה אדם שמאוד חולה. למרות שנוטל מה שצריך . מטבע הדברים זה משפיע.
א. האם אדם שמדוכא מטבע הדברים גם בקטגוריה הזו שבורא עולם מתרחק ממנו?
ב. אדם שעובר דברים קשים מאוד, ובאמת משתדל עוד ועוד ולומר, מקשיב, שומע ויוצא ממש מגבולו כדי לעבוד על עצמו אך הייסורים כבדים עליו, לא אכזרי לומר לאדם כזה שבורא עולם מתרחק מאדם עצוב ומדוכא? נכון זו השגחה עליונה אך אדם שחי את ההישרדות כל רגע ורגע, אין לו לא בריאות, לא פרנסה ונפל עמוק כל כך למרות שבמסירות נפש מקיים את המצוות כולל מצוות הצדקה ומתפלל בדבקות איך אפשר לומר שהוא עולם מתרחק ממנו? או בכלל איך אפשר לומר שזו גאווה? הרי ידוע שאדם המוטרד בפרנסה הוא כמות קל וחומר כשבריאות אין לו ועוד יותר צער ענק בחינוך ילדים. וודאי שהוא יהיה כמת המהלך. איזו מן גאווה יש לאדם שתלוי בבשר ודם כדי להתקיים?
ג. אם כבר אדם כל כך מדוכא ונפול האם זו דרך מוסרית ודרך התורה לגעור בו? להחליש אותו עוד יותר כשאומרים לו שבורא עולם רחוק מאנשין עצובים? גם ככה הוא מתפלל במסירות נפש לא רק בגלל צעקו הרב אלא בגלל חלישות הגוף, איך אפשר להתאכזר על אדם ולהכניס בו המודעות שבורא עולם מתרחק ממנו ועוד יותר שהוא גאוותן ?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
אני מסכים אתך!
מי שמדבר בהכללה על מצבים קשים של אנשים נוהג באכזריות (גם בטפשות).
אמנם נכון שיש מקרים של עצבות שהיא תוצאה של גאווה - אבל לא כל עצבות, וודאי שלא!
עצבות מתוך גאווה = כאשר אדם זוכה לבריאות והצלחה חומרית וחברתית ובכל זאת הוא עצוב כי הוא רוצה יותר ויותר, הוא בטוח שמגיע לו - זו עצבות של גאווה.
המציאות שאת מתארת היא שונה לגמרי:
"אדם שחי את ההישרדות כל רגע ורגע,
אין לו לא בריאות, לא פרנסה ונפל עמוק כל כך
למרות שבמסירות נפש מקיים את המצוות כולל מצוות הצדקה ומתפלל בדבקות"
את מתארת אדם שנמצא במדרגות של חסידות נפלאה - אדם שעובד באמונה למרות הייסורים הקשים שהוא עובר - אדם כזה נקרא 'עבד ד''.
יש בתנ"ך דמות שמזכירה את התיאור שלך = איוב.
גם איוב נופל לתנאי הישרדות נוראיים, אבל בשונה ממך, איוב לא מצליח להכיל את גורלו המר והוא מתלונן.
איוב טוען טענות קשות כלפי ההשגחה האלוקית!
החברים שלו, גוערים בו על כך. הם אומרים לו שהוא חוטא (כמו שאת מרגישה שגוערים בך).
בסוף הספר מתערב הקב"ה וקובע בברור שאיוב צדק והאחרים טעו וחטאו במה שאמרו לו (פרק מב):
{ז} וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְהוָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי
חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:
{ח} וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב
וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם
כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב: