שאלה
בס"ד
מתנצלת מראש על התסבוכת בשאלות, היה לי קשה למקד אותן באופן חד יותר.
אתחיל בזה שאינני מבינה את עצם קיום המושג רצון ה', והרי זהו מושג שלכאורה "מגשים" את האלוקים. ובכל אופן אנו רואים כי חז"ל משתמשים בו. הרב קוק לדוגמא, אומר בנושא תפילה שצריך ש"התפילה תהיה נקיה מכל רעיון של שינוי רצון והתפעלות בחוק ה' יתברך, מה שהוא דעה כוזבת ביחס לאלוקות...", וזה מעלה בפני הרבה מאוד קושיות.
ראשית כל, מדוע אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שיש איזה שהוא "רצון אלוקי" אבסולוטי ומוחלט? כאילו נקודת הבסיס היא שיש לקב"ה תוכניות מאוד מדויקות איך להנהיג את העולם לפרטי פרטים ותפקידנו התמידי הוא לנסות "לקלוע" לרצון האלוקי? אפשר להבין את זה בנושא תורה ומצוות, או בנושאים כלליים כגון הגאולה השלמה וכד'. אבל מה בנוגע לדברים נייטרלים שנוגעים לאדם כפרט? בקשות פרטיות שאינם בגדר דברים אסורים או מותרים, אלא בקשות שונות של הלב?
השאלה שלי נובעת מניסיון להבין את עניין התפילה. אם אנו אומרים כי הקב"ה טבע חוק בעולמו שהוא שומע את תפילתנו ו"ממלא משאלות לבנו לטובה", עם הדגש על "לבנו", אז לכאורה זה נראה סותר את זה שיש רצון אלוקי מוחלט כלשהו. זה בלי קשר לשאלה אם התפילה נענית בסוף או לא, נקודת ההנחה שלנו היא שיש אפשרות שהיא לא תיענה, אבל גם יש אפשרות שהיא כן. השאלה היא, שאם אכן יש איזה שהוא רצון אלוקי מוחלט, חלק נכבד בשאלה אם התפילה תתקבל או לא תלויה בשאלה אם אנחנו מצליחים "לקלוע" לרצון האלוקי, ואם לא – אז גם מיליוני תפילות לא יועילו – כי זה לא רצון ה'. ואז זה בעייתי בעיני, כי זה מוריד אוטומטית מהעוצמה בה אדם מבקש בקשה. הרי רוצים שהקב"ה לא רק ישמע את התפילה שלנו, אלא גם יקבל אותה. זהו רצון בסיסי שטבוע בכל אדם שמתפלל. יש לי רצון ואני רוצה שהקב"ה ימלא אותו. נכון ש"הקב"ה הוא לא כספומט", אבל זה לא פותר את הבעיה, או הצורך הנפשי הבסיסי הטבעי והמובן של כל אדם שמתפלל – שה' ימלא את משאלת ליבו דווקא. ולכן, לי אישית קשה עם התפיסה שתפילה היא רק דרך לעבודת ה', וזהו העיקר, ואין לנו לצפות שה' יקבל את תפילתנו )המעיין בתפילתו וכו'). יש הטוענים (כגון ר' יוסף אלבו בספר העיקרים) שזה אכן העיקר. שהתפילה משנה את האדם, וממילא השפע האלוקי יורד אליו ככל שהאדם מתקרב יותר לבוראו. אני מסכימה שזה פירוש יפה מאוד ועמוק מאוד, ואני לא
תשובה
שלום וברכה
בדרכים רבות ניתן להתמודד עם השאלה שאת מעלה, שהיא מורכבת מאוד ועמוקה מאוד, ואני אכתוב את דרכי שלי בלבד.
אכן, לא ניתן פילוסופית להבין את המושג רצון ד'. בכלל, כל ניסיון להבין את מה שמתחולל אצל ריבונו של עולם הוא יומרה שאינה אפשרית, אם לא כפירה של ממש.
צריך ללכת בדרך שונה לחלוטין: ביודענו כי אין באפשרותנו להבין פילוסופית את מה שמתחולל בעולמות העליונים ואצל רבש"ע, אנחנו חיים חיי אמונה לאור מה שהוא גילה לנו על העולם. ריבונו של עולם גילה לנו כי התפילה פועלת בעולם, משנה את הרצון האלוקי, ומשפיעה עליו. גילוי זה התחיל כבר בתורה שבכתב עצמה, כאשר קין התפלל ושינה, אבימלך התפלל ושינה, אברהם התפלל ושינה, משה רבינו התפלל כמה פעמים ושינה, ועוד ועוד. אני מוותר על הניסיון הפילוסופי לסדר את העובדות האלה עם אמונתנו העמוקה בריבונו של עולם שהוא לעילא לעילא מכל ברכתא ושירתא* פשוט יותר לומר כי כך ברא הקב"ה את העולם: אנחנו בפעולותינו משנים את העולם, ואנחנו בתפילותינו משנים את ההחלטות האלוקיות. הוא כמובן היה יכול לברוא את העולם אחרת, ולא לתת לנו עצמנו שום משקל בעולם, אולם לא כך הוא ברא את העולם.
אני מדגיש שוב כי ריבונו של עולם לא היה "חייב" לברוא את העולם לפי החוקים האלה. ברם, רצונו החופשי והמוחלט ברא כך את העולם. במסגרת אמונה זו אכן הרצון האלוקי הניח מקום נרחב לבני אדם – הן בעשייתם והן בתפילתם. לפיכך, התפילה בעיקרה לא נועדה לשנות אותנו (אם כי היא כמובן עושה זאת) אלא בדיוק לפי נוסחה הפשוט: להשפיע על ריבונו של עולם לפי הדרכים שהוא עצמו קבע שהן משפיעות עליו.
על כן, התפילה מועילה גם במקום בו הייתה גזירה שיהיה בן והוא מבקש בת. כך ברא ריבונו של עולם את העולם, וכך אנו רואים לאורך התנ"ך כולו.
עמדה זו הופכת את התפילה לאחד היסודות היותר עמוקים של אמונתנו ואינה מבקשת לפתור את הסוגייה הפילוסופית של התפילה.
כל טוב ולוואי ותתקבלנה תפילותינו ברצון