תפילה בסניף... (ועל הדרכה בכלל)

שלום.
ראשית כל, חשוב לציין שהתפילה בסניף הוא נושא מורכב שחשוב לעסוק בו ולא לטאטא אותו מתחת לשטיח, כך שהשאלה שלכן מעידה על חשיבה נכונה ומקצועית ועל הרבה אכפתיות – ועל כך כל הכבוד.
לדעתי האישית, התפילה ברוב סניפי תנועות הנוער הדתיות בעייתית מכמה סיבות: ראשית, מדובר במרכיב חובה בפעילות למרות שהוא בעצם לא קשור אליה באופן ישיר. בדרך כלל, בתנועות נוער, יש הרבה בחירה וגמישות. התפילה איננה בעלת מאפיינים כאלה גם בגלל שהיא 'חובה' (אין תפילה – אין פעולה") וגם באופי שלה עצמה: יש כללים מאוד ברורים ונוקשים לגבי מתי עומדים ומתי יושבים, אסור לדבר, אסור להרעיש, אסור לצאת...
סיבה נוספת קשורה לאופן ההתנהלות של התפילה. שוב, הכללות הן כמעט תמיד מוטעות, אך בחלק ניכר מתנועות הנוער התפילה מתנהלת באופן שקשה להגדיר אותו "מרשים ואיכותי". אזור התפילה לא תמיד נקי ומסודר והוא משמש גם לפעילויות אחרות (בניגוד לבית כנסת של ממש שהוא מקום שרק מתפללים בו). שליחי הציבור לא תמיד (אני מתנסח באופן עדין...) מתחשבים בצרכים המיוחדים של האוכלוסייה המתפללת: ילדים ממגוון גילים עם יכולות שונות של קריאה, הגייה והתייחסות רצינית למעמד. למשל, במקרים רבים שליח הציבור "עובר" על קטעים מסוימים במהירות רבה, שלא מאפשרת לילד ממוצע בכיתה ד' להדביק אותו. במצב כזה הילד מבין מהר מאוד שהוא בעצם לא יכול להתפלל כראוי ואז מה שנותר לו לעשות זה... דברים אחרים.
מבחינתכן כמדריכות, לבלאגן יש משמעות הרבה יותר כבדת משקל מסתם אירוע מקומי. בכל שבוע אתן בעצם נכנסות עם החניכות שלכן למצב שהוא לא נוח לשני הצדדים, ולמעשה אין לכן יכולת לעשות שום דבר בקשר לזה. המיוחד במדריכים, בניגוד למורים והורים למשל, הוא שלמעשה אין להם כמעט שום סמכות רשמית. אין להם כוח ממשי שמאפשר להם לכפות על מישהו לעשות משהו. אתן יכולות לתת הוראות ולבקש שקט וזה עדיין לא מבטיח שמשהו ממה שאמרתן אכן יתרחש. וככה כל שבוע אתן מקדישות זמן יקר למאבק והורדת ידיים ילדותית עם החניכות במקום לעשות דברים שמועילים יותר לפיתוח הקשר ביניכן.
טוב, אז מה עושים?
לפני, שאני אתיחס לתפילה באופן ספציפי, אני רוצה להתייחס באופן כללי לעבודת ההדרכה. צריך לזכור, שאת אותו חיסרון בולט בהדרכה שהזכרתי - המחסור בכוח וסמכות – הוא יכול להיות גם היתרון המשמעותי ביותר שיש בידינו. ההדרכה מבוססת לפני הכל על דפוס מאוד מיוחד של יחסים בין המדריך לחניכים. הוא כולל (באידיאל) היכרות טובה, אמפתיה, הכלה ואמון. כאשר מצליחים לפתח סוג כזה של יחסים הפוטנציאל החינוכי מגיע לשיאים חדשים, מה שמאפשר למדריך לסמן מטרה ולהגיע אליה, ולדעת שהוא אכן הצליח לעשות משהו כבר בתקופת ההדרכה שלו עצמו (ולא צריך לחכות שהחניך יגדל כדי לראות "מה יצא"...). בלי אותו אמון, המדריך הוא בעצם סתם בייביסיטר והעוצמה החינוכית והאנושית שלו קטנה יחסית לפוטנציאל האפשרי ומלאה בסתירות וצרימות.
אמנם, הרבה פעמים, התנועה לא ממלאת את תפקידה נאמנה, ולא מסייעת למדריכים בבנית אותו דפוס יחסים אידאלי. התנועה (מלאת כוונות טובות, כמובן) לפעמים שולחת את המדריכים ישר ל"עבודה" ובעצם אומרת להם: חנכו את החניכים תיכף ומיד! הטמיעו בהם ערכים, אהבת תורה, קדושת הארץ! זה בערך כמו למנות מפקד על קבוצה של מגויסים חדשים, לדלג על הטירונות ולשלוח את כולם חת' שתיים לשדה הקרב. אפשר להניח שלמפקד הזה תהיה עבודה קשה ובכלל לא בטוח כמה מהחיילים שלו באמת יהיו מאחוריו כשיצעק "אחרי!". לעומת זאת, מדריכים שעוברים הכשרה הכוללת כלים מקצועיים של בניית קבוצה, יצירת קשר אישי ויחסי אמון, ומספקת שיטות לקביעת מטרות ויעדים באופן מובנה, יכולים להקדיש באופן מודע זמן ניכר בתחילת תקופת ההדרכה ליצירת אותם יחסי אמון שהם למעשה הדלק המניע את הפעילות שהם יוזמים ומוציאים לפועל.
בתשובה הזו, כמובן אין באפשרותי לדון בכל הנושא של בנית יחסי האמון, אלא אני אדון רק במקרה הנקודתי של תפילה שהיא דוגמא מאוד טובה להבנת עניין יחסי האמון. בפעילות הרגילה, ה"כיפית" ברובה, מידת האמון בין המדריך לחניכים לא עומדת בפני מבחן ממשי, ולכן קשה לעתים לומר עד כמה אמון כזה קיים. התפילה, לעומת זאת, יוצרת מצב שבו החניכים בעצם לא רוצים לעשות מה שהמדריך מבקש (להיכנס ולהתפלל), ויש ביניהם עימות. אם מנטרלים את העימות ומראים לחניכים שאנחנו בעצם כאן בשבילם ומעוניינים להתחשב בהם וכו' (למשל, כשאנחנו לא מחייבים אותם להיכנס לתפילה) – האמון שהם נותנים בנו כמדריכים מתעצם פלאים! כאשר יש יותר אמון, יש לנו יותר "קרדיט" לבקש מהם דברים ולסמוך עלינו, גם כשזה קצת פחות נוח להם. כשהמדריך שלי לא כופה עלי דברים אלא סומך על שיקול דעתי ונותן לי לבחור, הוא מתייחס אלי כאדם בוגר ואחראי. זו דוגמא לצעד בונה אמון. כשיש לי יותר אמון במדריך, אני יותר סומך עליו שהוא אכן רוצה בטובתי. אני אקשיב לו בצורה אחרת לגמרי, ואתייחס לדברים שהוא אומר מכיוון אחר, יותר פתוח לשמוע. במצב כזה של יחסים, וכאשר המדריכים דואגים שהתפילה עצמה לא תהיה קשה ובעייתית לחניכים אין בעצם סיבה שהם לא ייכנסו. הרי הם רוצים להיות איתכם!
לכן, הדבר הכי טוב ונכון בעיני הוא: לא לחייב חניכים להיכנס לתפילה. לא לגרור אותם באוזניים או בגרביים, גם לא בצחוק, לא להתחנן, לשכנע, לאיים. אין גם שום צורך לקבוע שמי שלא נכנס לסניף בשעת התפילה לא רשאי להשתתף בפעולה. תפילה היא לא "משימה" ולא חלק מ"פעילות" – היא קשר בין האדם לבוראו, קשר שצריך לחנך אליו ולא לכפות אותו. בהחלט כן רצוי וכדאי להזמין את החניכים להיכנס איתכן ולהיות איתכן בתפילה, בדיוק כפי שאתן מזמינות אותן להגיע לפעולה, לקומזיץ ולמסע! כמו כן ברור מאליו שמי שלא מתנהג באופן ראוי בתפילה, אין שום עניין שתאפשרו לו להיכנס אליה, בדיוק כפי שלא תאפשרו לחניכה להשפריץ קטשופ על החולצה של הקומונרית (טוב, במקרה המסוים הזה אולי כן, אבל הבנתן את העניין...). אפרופו הקומונרית, חשוב לבצע את המהלך הזה בתיאום ושיתוף פעולה יחד איתה עד כמה שזה ניתן.
מעבר לכך חשוב לפעול במישור האובייקטיבי של שיפור התפילה עצמה. האחריות למצבים שנוצרים בסניף היא בראש ובראשונה שלכן כחברות בצוות, ולכן מבחינה "מוסרית" טהורה אין מה לבוא בטענות לחניכות שמפריעות כל עוד אתם כצוות לא לקחתם אחריות עד הסוף ולא ייצרתם תפילה שמכבדת את כל החניכים ונותנת להם מקום ואפשרות אמיתי לקחת חלק בתפילה. חוץ מזה, אין עניין להזמין את החניכות (שאותן אתן אוהבות ורוצות רק את מה שטוב עבורן) למקום שלכן בעצמכן לא מתחשק להיות ולהתפלל בו. את העבודה הזאת תוכלו לעשות מן הסתם עם הצוות ועם הקומונרית ואני בטוח שאם תצליחו – תראו שדברים מתחילים לזוז.
לפרטים נוספים והבהרות אתן ויתר הקוראים מוזמנות ומוזמנים לפנות במייל: nuvy23@gmail.com
בהצלחה!
אוהד.