תחושת ריקנות וריחוק מה'

בס"ד

שלום לך,

צר לי לשמוע על הקושי הרב שעובר עלייך.
זה ודאי זמן לא פשוט. אך בע"ה נצליח לצאת ממנו, ולא רק בעור שינינו אלא עם כחות חדשים ומחודשים.
אולם עלינו מוטלת האחריות לעמול ולהשקיע מאמץ. בלי מאמץ אי אפשר לטפס על הר, ובלי עמל ויגיעה לא ניתן לבצע שינויים אמיתיים.

מה שעומד בבסיס של כל העבודה הזו- הוא הרצון.
וב"ה את אומרת שרצון יש לך. את רוצה להתקרב אל ד´, אלא שאת חשה ריחוק כבר תקופה ארוכה.

תחושת הריחוק הזו יכולה לנבוע מסיבות רבות. וכל סיבה עם הגיל, הזמן והמקום שלה.
כיוון שלא ציינת פרטים רבים ואינני מכיר אותך, יהיה מעט קשה לגעת בנקודה, אך נשתדל בע"ה- ועל פי הדברים אולי תוכלי ללמוד לעצמך.

אז ראשית כל עלינו לנסות ולעמוד על הסיבה שגורמת את הירידה הרוחנית, וכך נוכל בע"ה גם לתת לה פתרון.
מה יכול לגרום להתרחקות מהדת, לירידה רוחנית?

שמעתי ממש לאחרונה סיפור יפה מפי אחד מתלמידי רבנו הרצי"ה (רבה של נהריה- הרב מייטליס).
הוא סיפר כי פעם שאל מישהו את הרב- ´מי זה האדם..? הגוף שלו, או הנשמה שלו?´. ענה לו הרב- ´תלוי איך הוא מגמגם´. ´מה זאת אומרת?´ שאל אותו אחד. ענה הרב- ´תלוי איך הוא אומר את ה"וגם". אם הוא שואל האם הוא גם גוף וגם נשמה, כנראה שהוא יותר גוף, משום שהזכיר את הגוף בתחילה. אך אם שאלתו פותחת בנשמה, אזי אותו אדם הוא יותר נשמה´.

מה שרצה רבנו הרצי"ה ללמד בדברים אלה הוא לא באמת האם אדם הוא יותר נשמה או יותר גוף, אלא שהשאלה היא היכן אנו עומדים, ומהי המעלה שלנו בתור שואלי השאלה.
אדם הנותן חשיבות לגוף, ולכן פותח בו, מלמד בכך שיש לו נטייה גדולה יותר אל החומר, וממילא הצד הנשמתי הרוחני שלו- נחנק. לכן אמר לו הרב צבי-יהודה שאדם כזה הוא יותר גוף.
אך מי שנותן את החשיבות לנשמה שלו- ודאי שהצד הרוחני שלו יגבר, יעלה גם את הצד הגופני ויהיה מקום להשראת שכינה.

יש בנו נשמה אלוקית גדולה, חלק אלוק ממעל, שהקב"ה נפח בקרבנו. הנשמה שלנו כוספת אל הקב"ה ומשתוקקת לעשות רצונו. כל שאנו צריכים לעשות הוא להקשיב לה ולהתחבר אל הטבעיות האלוקית ששרויה בנו.
חז"ל ממשילים זאת במדרש קהלת על הפסוק “וגם הנפש לא תמלא”- "משל למה הדבר? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש- אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים".
הנשמה משתוקקת כל הזמן להתפלל, לקיים מצוות ולעשות את רצונו של הקב"ה. זה טבעי לנו.

אז מדוע אנו לא חשים זאת, וחלילה להיפך- מרגישים אפילו התרחקות וחוסר חשק לקיים את המצוות..?

את מכירה את זה שאת מתארחת אצל חברה שלך, והיא בתור מארחת טובה מכינה לך כוס תה או קפה... את מתחילה לשתות ומרגישה מתיקות מחליאה. ´תגידי, כמה כפיות סוכר שמת בכוס?!´ את שואלת, והיא בחיוך רחב משיבה- ´אני כבר מזמן לא מכינה בכפיות... רק בכפות. בערך כף וחצי, אולי קצת יותר´. ´וזה לא מתוק לך?´. ´דווקא לא, אני אוהבת את השתייה שלי מתוקה´.
כיצד קרה שהחברה שותה מתיקות כה גדולה שאת עצמך אינך מסוגלת כמעט לטעום? אין זה כי אם משום שהיא התרגלה. הרגל לא טוב ואינו בריא כלל... אך בסופו של דבר- הגוף השלים עם כך.
כעת אם תרצה לשתות משקה ללא תוספת הסוכר שלה, אף על פי שלאדם בריא ונורמלי יהיה זה משקה טעים עם מתיקות מעודנת- בפיה ירגיש המשקה כחסר טעם.

לגוף שלנו יש קולטני טעם. הם אחראים על הטעמים שאנו מרגישים בזמן האכילה. אם אנחנו ממתיקים את ממליחים את המאכל יתר על המידה- עם הזמן הקולטנים ´נשחקים´ ומאבדים מהוויסות הנכון של הטעמים.

כך גם ביחס לגוף ולנשמה.
הנשמה נמצאת בעולם גשמי, אך יש לנו את המעשים האלוקיים על ידם היא ניזונה, נבנית וגדילה. אם אנחנו נמשכים יותר מדי אחרי מעשים גשמיים- אז הגוף נעשה כחוצץ לנשמה, ואנחנו מרגישים כאילו אין לנו כבר את אותו חשק טבעי לקיים מצוות ולעבוד את הקב"ה.

יש בעלי חיים שנמשכים לריחות. כדי למנוע מהם להגיע אל אותו הדבר אליו הם נמשכים- מפזרים חומר אחר, או אבקה כדי לבטל את הריח. זה לא אומר שאותם בעלי חיים כבר לא יוכלו לחוש בריח הזה, אלא שעכשיו טשטשו להם את העקבות של הריח ולכן גם המשיכה אינה מורגשת כעת.


חז"ל מלמדים אותנו כיצד יכולים אנו להחזיר את ההרגשה.
במסכת מועד קטן (דף ה ע"א) אומרת הגמרא- ´כל השׁם ארחותיו בדרך זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה´.
כוונת הדברים היא שמי שמודד ובודק את הדרכים, לראות האם הוא פועל כשורה, האם אינו נמשך ונגרר יותר מדי אחרי הבלים, דברים המגשימים את הדעת וגורמים לגסות המחשבה, עד שלא יהיו לו מחשבות טהורות וזכות, עדינות ונקיות- הוא זוכר ורואה בישועתו של הקב"ה.
מי שמשאיר גופו זך, דרכיו סלולות ופנויות ממכשולים, הוא יוכל לחוש באמת את הנועם והמתיקות שבעשיית המצוות.

מה זה אומר לגבינו?
למשל- אם יוצא לראות טלוויזיה זמן ניכר, לגלוש הרבה באינטרנט, לצפות בסרטים וכו´- בייחוד משום שלא הכל טהור ונקי בכל אתר ואתר אלה, וגם משום שהדבר מנוון- כמעט אי אפשר להימלט מנפילה רוחנית בעקבות זאת.
מעשים כאלה מסאבים כל כך את הגוף וחוסמים את הנשמה מלקבל את האור אותו היא צריכה. אור זך. אלוקי.
במקום זאת נעשית מבחוץ שכבה מחוספסת ועבה הגורמת לנו להיות מגושמים עוד יותר, עד שלא נוכל לחוש ולהרגיש כל דבר של קדושה, לחוש אותו ולהרגיש את החיים שהוא נופח בקרבנו.

לכן צריך וויסות בריא, ולהיות עם יד על הדופק. ולא בושה לומר לפעמים- ´די, כאן זה כבר יותר מדי..´.

מה עוד זה אומר?
זה אומר גם שעלינו להתחזק בהתנהגות שלנו כלפי הסביבה.
להיות עם לב טוב ועין טובה כלפי המשפחה, החברות, המורים וכלפי כולם.
מפני שככל שהקשר שלנו עם הסביבה לא טוב- משפיע הדבר על הנפש שלנו, גם ב´בין אדם למקום´. "ואהבת לרעך כמוך- אני ד´”.
הדבר נוגע גם להימצאות שלנו בחברה מסויימת- אם למשל אנו שוהים הרבה בחברה שאינה מקפידה על הלכות לשון הרע, על נקיות הדיבור, ויש בה בעיקר שחוק וקלות ראש- הדבר שוחק גם את היחס שלנו אל הדברים העדינים והרציניים שבחיים. מקשה עלינו לחיות אידיאלים אמיתיים.
זה מה שמלמד אותנו דוד מלכנו בפרק הראשון בספר תהילים- “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב... והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול... כי יודע ד´ דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".

על כל הדברים הללו תוכלי לעיין בפרקים הראשונים של מסילת ישרים.


את אומרת שאת חשה תחושת ריקנות בעבודת ד´..
בואי ננסה להבין מדוע זה כך.

אם תשימי ציפור שיר בכלוב- האם היא תשיר?
כל החשק לשיר נעלם ממנה. אפילו כח לאכול ולהתחזק אין בה. היא מרגישה כלואה וחנוקה.
מתי תשוב לזמר ולהנעים בקולה? רק כאשר תהיה בסביבתה הטבעית- כאשר תצא לחפשי.

לפעמים כשהגוף חולה, גם התיאבון והחשק לאכול נעלמים. כמה שאמא תגיד לנו- ´אבל תאכל, אם לא תאכל איך תצליח להתחזק ולהתגבר על המחלה?´ זה לא יועיל. אין לנו תאבון.
כשהמערכות בחוף נחלשות וקורסות, גם הדברים החיוניים ביותר נפגעים. באמת צריכים אנו לאכול כדי להתחזק וכך לגבור על החולי, אבל זה לא תמיד קל. התיאבון נפגע.

אז זה באמת לא פשוט. אבל מה שצריך לעשות כשחולים, דבר שציפור השיר לא תוכל לעשות לעולם- כי אין לה את המעלה הגדולה של האדם- השכל, מה שצריך לעשות זה פשוט לאכול. גם כשמרגישים שהאוכל טפל וחסר טעם. כי כרגע הגוף חולה.
אבל עם הזמן, לאחר שהגוף יקלוט את הויטמינים שמבריאים אותו, יתחזק ויתמלא בכח מחודש- אז יבריא, ואיתו יחזור גם הטעם הטוב של האוכל, המתיקות של הדבש, והחמיצות של הסוכריה, ואפילו את הטעם המר מעט נקבל בברכה.

לכן גם כאשר אנחנו מרגישים התרחקות חלילה מד´, עלינו להשתדל להמשיך ולדבוק במצוות.
נכון שאנו חשים כרגע ריקנות, אבל התחושה הזו נובעת מחולי. מחוסר איזון בין הנשמה לגוף שלנו.. וכדי לחזק את הנשמה, להגדיל אותה ולתת בה כח- עלינו להמשיך להזין אותה במעשי המצוות, בתפילה לקב"ה ובכלל בכל דבר בעבודת ד´. בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

ועוד נקודה קטנה..
עלינו גם להתמלא בענווה. הרב זצ"ל כותב במידות ראי"ה, במידת הגאוה- “הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח".
הדבר החשוב ביותר שאנו צריכים בכדי לשוב בע"ה אל ד´, ולשמוח במצוותיו- זהו הרצון. כאשר אנו רוצים משהו באמת וחפצים בו- דבר לא יוכל לעמוד בעדנו. אולי יהיו קשיים בדרך, ייתכן ויהיו מכשולים- אבל בע"ה אנחנו נעבור אותם ונתגבר עליהם- כי אנחנו רוצים..!
ועל כך כותב הרב במידת הענווה- “הענוה משלימה את הרצון, ובזה היא הכלי היותר טוב לקבל כל ברכה".

ומוסיף הרב בפסקה הראשונה במידות הגאווה- "הכרח הוא לאוהב השלמות האמתי לנער מלבו כל אבק הגאוה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח...".
כאשר אני מלא בגאווה זאת אומרת שאני מגדיל את הצד הגופני שלי ומחשיב אותו יותר. ממילא אני לא מהווה כלי להשראת שכינה. ועל כך אמרו חז"ל- "כל המגביה ליבו כאילו דוחק רגלי שכינה".
אבל אם יש בי ענווה, וכך אני לומד תורה, כך אני ניגש להתבונן בבריאה, לומד מכל אדם וכו´- אז אני כלי להופעת שכינה. אז נוכל בע"ה גם לחוש ולהרגיש הרבה יותר את הצדדים הזכים וטהורים שבנו. וכפי שמשה רבנו הענו מכל האדם זכה גם להיות נביאם של ישראל אשר נתנה לנו התורה על ידו, רועה נאמן שהיה גם "בכל ביתי נאמן"- כך גם אנו נזכה לחוש את האלוקות מתגלה דרכנו.

אז נוכל לומר כדברי דוד המלך ע"ה- "ואני קרבת אלקים לי טוב".
תוכלי לשפוך שיחך בפני הקב"ה, ולהרגיש שזהו מעשה אמיתי וטבעי, שלא מתלווה אליו שום תחושת ריקנות חלילה.
אבל לשם כך צריך להרבות בריאות.

התבודדות יכולה להיות טובה בתור מעשה חד פעמי. ולפעמים זה יכול להיות נהדר לפנות קצת זמן מכל ההתנהלות הרועשת של מהלך הזמן.. אבל בעיקרון רוצה הקב"ה שנעבוד אותו דווקא בתוך העולם. זאת אומרת- עם המשפחה, ועם החברות הטובות וכו´. לא להתנתק מהם אלא להפך- לעבוד אותו יחד איתם ביחד, עם הרבה חום ואהבה, לקב"ה ומתוך כך לכל הסביבה.

זה זמן לחזק את הקשר עם ההורים ועם האחים בבית. בלי סיבה מיוחדת. פשוט להקרין אור לכולם. לעזור לאמא ולהקשיב בקול אבא, לסייע לאחים וכל מה שאפשר- רק להרבות באורה וטובה.

שתהיה המון הצלחה בדרך..!
אל תתיאשי. זוהי דרך שרבים עוברים אותה.. אולי אפילו תיתקלי בכמה מהם.
ובכל מקרה אינך צריכה לעבור אותה לבדך- תוכלי לשתף מורה או רב מבית הספר אם תרגישי בנח, ואם לא- אנו תמיד כאן לצידך, תוכלי להפנות שאלה דרך האתר, או להתקשר אלינו ונשמח מאד לשוחח איתך.

הטלפון שלנו הוא- 1599-5000-54 בין השעות 21:00 עד 1:00 בלילה, סודיות מובטחת.

ברכת סייעתא דשמיא,

ניר
nirka10@gmail.com