תושב''ע

שלום
הרמב"ם בהקדמתו למשנה (שבה מרוכזים עיקרי המחלוקות שבתורה שבע"פ) דן בשאלתך ומבאר שאין מחלוקות בעצם ההלכות המקובלות שהועברו במסורת תורה שבעל פה אלא במציאת רמזים בלשון התורה להלכות המקובלות באמצעות י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם - ורק בדרכי ההוכחה והרמז נפלה מחלוקת אבל לא בעצם הדין וכל מי שיאמר שמקובל בידו הלכה בתורה שבעל פה - לא יחלקו עליו.
וכל שכן שאין מחלוקות בהלכות שנאמרו למשה בסיני שהרי המהות שלהם היא שהם נאמרו למשה בסיני ואין להם מקור בתורה כך שאין סביב מה לחלוק אלא רק לנסות למצוא אסמכתאות בתורה כדי שיהיו לסימן שיהיה קל לזכור את ההלכות .אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה ומעבר לזה יש בתורה שבעל-פה גם תקנות וגזירות של חז"ל לעשות סייג לתורה וגם בהם ישנם מחלוקות

ולתשובתו המלאה עיין בדבריו http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hakdama/3-2.htm

ואעתיק לך את עיקרי הדברים -
"דע, כי כל מצווה שנתן הקב"ה למשה רבנו ע"ה, נתנה לו בפירושה: היה אומר לו המצווה, ואחר כך אומר לו פירושה ועניינה, וכל מה שהוא כולל ספר התורה.
ועניין לימודו לישראל היה כפי שאומר: (עירובין נד ב) היה משה נכנס באוהלו, ונכנס אליו בתחילה אהרן, ומשה היה אומר לו המצווה הנתונה לו פעם אחת ולימדהו פירושה, ויסתלק אהרן ויחזור לימין משה רבנו. ונכנסו אחריו אלעזר ואיתמר בניו, והיה משה אומר להם מה שאמר לאהרן, ויסתלקו וישב האחד לשמאל משה רבנו והשני לימין אהרן. ואחרי כן יבואו שבעים זקנים, וילמדם משה כמו שלימד לאהרן ובניו. ואחרי כן יבאו ההמון וכל מבקש ה' וישם לפניהם המצווה ההיא עד ישמעו הכל מפיו...וכאשר מת משה רבנו ע"ה, אחר שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממשה, הוא, או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת.

ומי שלא שמע בו פירוש מפי הנביא ע"ה, מן העניינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות, במידות השלש עשרה, הנתונות על הר סיני, שהתורה נדרשת בהם. ובאותם הדינים שהוציאו ...יש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וזה סובר סברה ונתחזקה לדעתו, וזה סובר סברה ונתחזקה לדעתו, כי מידות ההיקש שעל דרך התוכחת יקרה בסברותיהם המקרה הזה. וכשהייתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב, כמו שנאמר, אחרי רבים להטות (שמות כג)....כאשר מת יהושע בן נון ע"ה, למד לזקנים מה שקבל מן הפירוש, ומה שהוציאו בימנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת, ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי רוב הזקנים. ועליהם אמר הכתוב (יהושע כד), וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע.
ואחר כן למדו הזקנים ההם מה שקבלו מפי יהושע אל הנביאים ע"ה, והנביאים למדו זה לזה. ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחידוש העניינים.
והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמים עיקר, והיו לומדים מהם ומחדשים עניינים. והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם.

עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי, ודניאל וחנניה מישאל ועזריה, ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל, ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן, מן החרש והמסגר ודומיהם. והתבוננו גם הם, כאשר עשו הקודמים להם, וגזרו גזירות ותיקנו תקנות.

והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא, הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה, והוא שמעון הצדיק, והיה כהן גדול בדור ההוא.

[רבי יהודה הנשיא]
וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבנו הקדוש ע"ה, והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו, ...וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה, ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבנו עד ימותיו.

והיה הוא בעצמו מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו, והוא משמעון, והוא מהלל, והוא משמעיה ואבטליון רבותיו, והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן, והם מאנטיגנוס איש סוכו, והוא משמעון הצדיק, והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך מירמיה, וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים, נביא מפי נביא, עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון, והוא מפי משה.

וכאשר כלל הדעות והדברים, החל לחבר המשנה, שהיא כוללת פירוש כל המצות הכתובות בתורה.

מהם קבלות מקובלות מפי משה ע"ה.
ומהם דעות הוציאום בדרך הסברה ואין עליהם מחלוקת.
ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות, וכתב אותם במחלוקותיהם, פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. ואילו היה האחד חולק על רבים, היו נכתבים דברי האחד ודברי הרבים, ונעשה הדבר ההוא לעניינים מועילים מאד, ונזכרו במשנה בעדיות (פ"א) ואני אזכרם, אבל אחרי [עיקר גדול ראיתי לזכרו, והוא שיוכל אדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו, מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם, כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו ההלכות היחידות, שנאמר בהם הלכה למשה מסיני.?

[הפירושים המקובלים אין בהם מחלוקת]
וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו. והוא, שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים, כדי שיאמר אחד, המוציא עין חברו יוציאו את עינו, שנאמר עין בעין, ויאמר השני, אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.

ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב (ויקרא כג), פרי עץ הדר, כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים, או רימונים, או זולתו.

ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות, שהוא הדס.

ולא מצאנו מחלוקת בדברי הכתוב (דברים כה), וקצותה את כפה, שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כא), ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תישרף, שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהיה אשת איש, עכ"פ.

וכן גזירת הכתוב (דברים כב), בנערה אשר לא נמצאו לה בתולים שיסקלוה, לא שמענו חולק בה, ממשה ועד עתה, על מי שאמר שזהו לא יהיה אלא אם הייתה אשת איש, והעידו עדים עליה שאחר הקידושים זינתה בעדים והתראה.

וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהן. שכולן פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו, כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני.

אבל אע"פ שהן מקובלים ואין מחלוקת בהם - מחכמת התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא.]
וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכת העיון, ומביאים ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן.

כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר, אולי יהיה רימונים, או חבושים, או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר, ואמרו: עץ שטעם עצו ופריו שווה, ואמר אחר, פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר, פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה, שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל.

וכן היא ראייתם על ההדס, וראייתם על דיני אברים בעונש ממון, והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חברו. וראייתם גם כן על בת איש כהן, הנזכרת לשם, שהיא אשת איש, וכל הדומה לו, שהוא נוהג על העיקר הזה.

וזה עניין מה שאמרו, כללותיה ופרטותיה. [רצו לומר, העניינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מידות, והם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר, הוא אתרוג, הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם ממון, הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו, שאלו הפירושים כולם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא, או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברה, כמו שאמרנו.]

[הלכה למשה מסיני]
ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה, עליו לבדו נאמר, הלכה למשה מסיני.
הקשו עלינו ואמרו, מפני מה אתם אומרים שהם הלכה למשה מסיני, והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק, באומרו, ארץ חטה ושעורה (דברים ח).
תהיה התשובה, שהיא הלכה למשה מסיני, ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברה, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצווה לזה הפסוק, לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מעניין הכתוב. וזה עניין מה שאמרו, קרא אסמכתא בעלמא, בכל מקום שיזכרוהו.

ואני אכלול בכאן רוב הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני, ואפשר שיהיה הכל. ויתבאר לך אמיתת מה שאמרתי, שאין מהם אפילו אחת שהוציאוה בדרך סברה, ואי אפשר לסמוך אותה לפסוק אלא על דרך אסמכתא, כמו שבארנו. ולא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות, או הביאו עליהם ראיות, אלא לקחום מפי משה, כמו שצווה אותו הקב"ה:

[חצי] לוג שמן לתודה ורביעית (יין) [שמן] לנזיר, י"א ימים שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.
גוד ולבוד ודופן עקומה, הלכה למשה מסיני.
שיעורין, חציצין ומחיצין, הלכה למשה מסיני.
תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני.
שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני.
נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני.
כותבין ס"ת בדיו, ומסורגל, הלכה למשה מסיני.
פחותה מבת שלוש שנים אין ביאתה ביאה, הלכה למשה מסיני.
העושה שדהו שני מיני חטין, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שני גרנות נותן שתי פאות, הלכה למשה מסיני.
זרעוני גינה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לתוך בית סאה, הלכה למשה מסיני.
עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן, הלכה למשה מסיני.
עגול של דבילה שנטמא מקצתו, תורמין מן הטהור שיש בו, הלכה למשה מסיני.
החזן רואה מהיכן התינוקות קוראים, הלכה למשה מסיני
האישה חוגרת בסינר, בין מלפניה בין מלאחריה, הלכה למשה מסיני.
ביין התירו לערב קשה ברך, הלכה למשה מסיני.
עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, הלכה למשה מסיני.
ובכל מקום שיבוא אחת מאלו ההלכות, במה שאנו עתידים לפרש מן המשנה, שם אפרשנה במקומה, בעז"ה:

[חמשת סוגי הדינים]
לפיכך היו חלקי הדינים המיוסדים בתורה על העיקרים האלה שהקדמנו נחלקים לחמשה חלקים.

החלק הראשון [פירושים מקובלים]
פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברה, וזה אין בו מחלוקת, אבל כשיאמר האחד כך קבלתי אין לדבר עליו.

החלק השני [הלכה למשה מסיני]
הם הדינים שנאמר בהן הלכה למשה מסיני, ואין ראיות עליהם כמו שזכרנו, וזה כמו כן אין חולק עליו.

החלק השלישי [דינים הנובעים מסברה]
הדינים שהוציאו על דרכי הסברה ונפלה בם מחלוקת, כמו שזכרנו, ונפסק הדין בהן על פי הרוב. וזה יקרה כשישתנה העיון, ומפני כך אומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה.

אבל נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה, ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברה שהוא גורם המחלוקת בין החולקים, ואומרים במאי קא מיפלגי, או מאי טעמא דרבי פלוני, או מאי בינייהו, והם מביאים אותו על עניין זה ברוב מקומות. וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת, כגון שיאמרו רבי פלוני מחזיק טענה פלונית, ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו.

[אין מחלוקת בדברים מקובלים]
אבל מי שיחשוב שהדינים שנחלקים בהם כמו כן מקובלים מפי משה, וחושבים שנפלה המחלוקת כדרך טעות ההלכות, או השכחה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו, או שכח, או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויביא ראיה על זה מה שנאמר משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות - זה הדבר מגונה מאוד, והוא דברי מי שאין לו שכל ואין בידו עיקרים, ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות, וכל זה שווא ובטל.

ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת, הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד. שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות העניינים, שיוציאו אותן בעיון.

אבל אתה אל יכנס בלבך ספק, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל, באומרם מכבדין את הבית ואחר כן נוטלים לידים, או נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני. אבל הטעם שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד (שם נב,ב), שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים.

[שורש מחלוקת תלמידי שמאי והלל]
אבל מה שאמרו, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל, עניין זה מבואר, שכל שני אנשים בהיותם שווים בשכל ובעיון, ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מעוטא. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברה. והעיקרים כמו כן, הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי, ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים.
ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתווכחים בעיון להתווכח כשֶכֶל יהושע ופנחס. ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא צוונו בעבודתו על עניין זה. אבל ציוונו לשמוע מחכמי הדור, כמו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם.
ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת, לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר. ומה מאוד מבואר עניין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצות.


והחלק הרביעי [גזרות]
הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צווה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא יח), ושמרתם את משמרתי, ובאה בו הקבלה (יבמות כא.), עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות.

ולפעמים תיפול בהם מחלוקת לפני החכם, שהוא אוסר כך מפני כך, ולא יסכים עליו חכם אחר. וזה הרבה בתלמוד, שאומרים רבי פלוני גזר כך, משום כך וכך, ורבי פלוני לא גזר.

וזה כמו כן סיבה מסיבות המחלוקת. שהרי בשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן, כדי להרחיק מן העבירה, ולא נאסר בתורה אלא בשר בהמה וחיה, אבל אסרו חכמים בשר עוף, כדי להרחיק מן האיסור.
ויש מהם מי שלא יגזור גזרה זו, שרבי יוסי היה מתיר בשר עוף בחלב, וכל אנשי עירו היו אוכלים אותו, כמו שנתפרסם בתלמוד.

וכשתיפול הסכמה על אחת מן הגזרות, אין חולק עליה בשום פנים. וכשיהיה פשוט איסורה בכל ישראל, אין לחלוק על הגזרה ההיא. אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה. וכן אמרו בתלמוד, שאליהו ז"ל לא היה יכול לבטל אחד משמונה עשר דברים שגזרו בית שמאי ובית הלל. והביאו טעם על זה, לפי שאיסורן פשט בכל ישראל.

והחלק החמישי [תקנות ומנהגים]
הם הדינים העשויים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם, שאין בם תוספת במצווה ולא גירעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה. וקראו אותם תקנות ומנהגים. ואסור לעבור עליהם. וכבר אמר שלמה ע"ה על העובר עליהם (קהלת י), ופורץ גדר ישכנו נחש.

ואלו התקנות רבות מאד, ונזכרות בתלמוד ובמשנה.
מהם בעניין איסור והיתר,
ומהם בעניין הממונות.
ומהם תקנות שתקנו נביאים, כמו תקנת משה ויהושע ועזרא, כמו שאמרו (מגילה א, ד.), משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח. ואמרו (ברכות מח,ב), משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל.
אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות.
ומהם תקנות מיוחסות ליחידים מן החכמים, כמו שאמרו, התקין הלל פרוזבול (שביעית פ"י),
התקין רבי גמליאל הזקן (גיטין לד,ב),
התקין רבן יוחנן בן זכאי (ביצה ה).
והרבה בתלמוד, התקין ר' פלוני, התקין ר' פלוני.
ויש מהם תקנות מיוחסות להמון החכמים, כמו שאמרו (כתובות מט,ב), באושא התקינו, או כמו שנאמר, תקנו חכמים, או תקנת חכמים, וכדומה לזה הרבה.

[סיכום]
אם כן, כל הדינים הנזכרים במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים.
ומהם פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב, או אפשר להיות סוברים עליהם סברה.
ומהם הלכה למשה מסיני.
ומהם מה שהוציאו בדרך הקש וסברה ובו נפלה המחלוקת.
ומהם גזרות.
ומהם תקנות.


בברכה
אייל משה