תושב''ע

שלום לך

1. כתב הרב יהודה גרשוני ז"ל, שיסוד האיסור בשאיפה לשמור על חיוניות ההלכה. וזה לשונו:
אבל האמת בזה, שמי שאינו רוצה לעקם את האמת יגיע להחלטה שכזו, שמה שנמסר בפירוש התורה שבעל-פה ונאסר לכותבה הוא כדי שלא לעשות קיום לדורי דורות ולקשר ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נבין את נצחיות התורה.

וחכמה נפלאה מחכמת התורה היא, שנמסר לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, והן הן דברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכה א': "ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם' - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך"...

לפיכך נמסרה פירוש התורה לחכמי כל דור ודור, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, 'והיא נצחיותה'... וזה מורה על רצון המצוה יתברך לתת לחכמי התורה לפרש בכל דור ודור את התורה, שלא לעשות קיום מוחלט לפירוש התורה... יוצא מכל זה שהתורה נתנה על ידי תורה שבעל-פה יד חפשית לפרש לפי התפתחות חכמי כל דור ודור.
כוחם של החכמים לחזור לדרוש את התורה שבכתב ולחפש בה תשובות לשאלות הזמן המתחדשות טמון בהכרתם בקדושתה של תורה זו. בכל דור ודור, לומדי התורה חדורים אמונה באמיתותו ובנצחיותו של הטקסט, ומתוך ביטחון זה הם הולכים ומחפשים את משמעות הטקסט לדורם, ומכאן החשיבות שניתנה לשילוב בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה. דווקא יחס הקדושה לתורה שבכתב הוא מקור חיותה של התורה שבעל-פה, וזהו עומק כוונת המדרש שראינו לעיל, ולפיו נדרש האיסור לכתוב את התורה שבעל-פה מפסוק המורה על פי פשוטו על כתיבת התורה שבכתב: "כתָב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית". הקב"ה מורה למשה לכתוב את התורה כדי שישמשו הדברים הכתובים בסיס איתן ומוצק להתפתחות התורה שבכתב באמצעות התורה שבעל-פה. הכתב בא "בשביל" הבעל-פה.

2.כתב הרב אליעזר מלמד שליט"א בספרו פניני הלכה שבת
מלאכת כתיבה היא מלאכה המביעה רעיון באופן מדויק כדי שיתקיים זמן רב, בין על ידי אותיות ובין על ידי מספרים. במשכן היו כותבים אותיות על הקרשים, כדי שידעו תמיד איזה קרש צריך להעמיד בצד צפון ואיזה בצד דרום, ואיזה ראשון בצד צפון ואיזה שני וכן בכל הצדדים. ופעמים שטעו בדבר, ונצרכו למחוק את האותיות ולכתוב תחתיהן אותיות אחרות, וזוהי מלאכת מוחק, היינו מוחק על מנת לכתוב אותיות אחרות (שבת קג, א, רש"י עג, א).
לכאורה נראה שמלאכת הכתיבה היא מלאכה קטנה שאין בה ממש, ולא היה צריך להכלילה במלאכות החמורות האסורות בשבת. אולם באמת מלאכת הכתיבה היא התשתית לפועלו של האדם. כמה שיהיה חכם ובעל זיכרון, לא יוכל לזכור בדייקנות היכן צריך להניח כל קרש במשכן. וכך בכל הדברים המורכבים, אם לא יכתוב אותם, לא יזכרם בדייקנות ויאבד את היכולת לשחזר את ההישגים שכבר הגיע אליהם. על ידי הכתיבה האדם מסוגל לצבור ידע שעל גביו יוכל להמשיך לשכלל את חייו. וכדי שהמידע יהיה מדויק, צריך לפעמים למחוק אותיות מוטעות כדי לכתוב במקומן את האותיות הנכונות. וגם כשיש בניר כתם, המוחק אותו כדי לכתוב שם אותיות, עובר על מלאכת מוחק, שבמחיקתו הכשיר את המקום לכתיבה (שו"ע שמ, ג).

- מחיקה וכתיבה שנעשים כדרך אגב
עוגה שכתבו עליה אותיות או צורות בעלות משמעות על ידי קרם או סוכריות קטנטנות וכיוצא בזה, אסור לחותכה במקום האותיות או הצורות. ואף שחיתוך העוגה נעשה לצורך אכילה, כיוון שיש לאותיות אלה חשיבות וניכר מאוד שהן נמחקות בעת חיתוך העוגה, יש בזה איסור מדברי חכמים (מרדכי, רמ"א שמ, ג). אבל לחתוך בין האותיות מותר, ואף שעל ידי כך מפרידים את המילה לחלקים, אין איסור מחיקה כאשר האותיות נותרות שלימות. לפיכך, הרוצים להכין עוגה כזו לשבת, יכינו אותה באופן שניתן יהיה לחתוך את פרוסותיה בין האותיות והצורות. ואח"כ יהיה מותר לאכול את הפרוסות, למרות שאכילתן תבטל את האותיות, שהואיל ועוסקים באכילה אין זה נחשב 'מוחק'.
ואם האותיות שעל העוגה אינן מחומר אחר, אלא מן החומר של העוגה יצרו אותיות או צורות, כמו האותיות שבביסקוויטים, אין איסור לחותכם ולשוברם. שאין לאותיות אלה חשיבות, ולכן אין איסור למוחקן כדרך אגב (מ"ב שמ, טו).

בברכה אייל משה