שאלה
קראתי בעיון רב את תשובת הרב, ותשובת רבנים נוספים בנוגע לכתיבת ושמיעת "שירי אהבה מתונים" כהגדרתכם.
חייב אני לומר שהזדעזעתי למקרא תשובות אלו שיצאו מתחת ידי רבנים חשובים.
אפילו אם הדבר היה מותר מעיקר הדין (מה שאינו, כדלקמן), פשוט וברור שבדורינו יש לגדור ולבצר את חומת הקדושה ולא לעוט על כל סדק הלכתי כמוצא שלל רב (עי' עירובין ו. בקעה מצא ופירש רש"י שם: עמי הארצים היו ומזלזלי במצות והחמיר עליהן לעשות סייג להרחיקן מן העבירה כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה. וע"ע בפסחים נא. מסרכי מילתא, ועי' בביצה יד: וביבמות צ: ועוד).
ולעצם העניין, הנה ראייתם מסי' שז הרי היא כשטר ושוברו עמו, דלשון מרן השו"ע היא: "דברי חשק", ומי הוא הנביא שיפרש בדבריו שכוונתו דווקא לדברי גסות ולא למה שמכנים "שירי אהבה צנועים", ומי הוא בעל המידה לומר: זה מגרה היצר וזה לא?. וכבר לימדונו רבותינו כלל גדול: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד:). ובפרט בעניינים אלו שהגבול בין המותר
והאסור הוא דק מן הדק וצריך שיקול דעת גדול במקרה עצמו ובנפשו של האדם, ואין כל הדיעות שוות בזה כידוע (עי' סנהדרין לט: מצונן, ועי' ריטב"א סוף קידושין ובשו"ת נוב"י חאו"ח סי' לה).
וצאו וראו עד היכן הרחיקו רבותינו, עד שאמרו (בברכות מג:) אל יספר עם אשה בשוק, ואוקמה רב חסדא אפילו באשתו. ועיין בכתובות (עב:) משמעת קולה וכו' ע"ש. ובחגיגה (ה:) לאו אורח ארעא. ע"ש. ועיקר תקנת עזרא הייתה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים. ועיין נמי במנחות (קט:) ע"ש.
וכאן המקום להעתיק את לשונו של המסילת ישרים בפרק יא: כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו... ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו אף אתה אמור לו, עד כאן דברי יצר הרע. כי מקרא מלא שהביאוהו ז''ל לראיתם (ישעיה ט): על כן על בחוריו לא ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה, הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכת דמים, אלא חנופה ולשון הרע וניבול פה, כולם מחטאת הפה בדיבור ועליהם יצאה הגזירה. על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, אלא האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול פה ה
תשובה
שלום
אינני רב חשוב, ולכן אין לך ממה להזדעזע.
אתה מניח שמה שהתורה התירה הוא סדק הלכתי, ומכאן בנית הררים.
אלא שהתורה אסרה, והתורה התירה, ולאו כל כמינך לאסור את המותר. לא מדובר בסדק הלכתי אלא במנהג ידוע בישראל, ואין כל סברא לאסור אותו.
לו יצוייר שהיה מדובר בדברי חשק, היה מקום לגדור פרצות. אך מדובר בשירי אהבה כלליים שאינם מעוררים את היצר.
וכי אינך מסוגל לשמוע את המילים של נעמי שמר "בכלולותי ענד דודי טבעת פז ואודם על ידי, אחר הפליג בספינתו, את לבבי נשוא נשא איתו" בלי שהיצר ימשול בך? האם כך הוא האדם הבריא בגופו ובנפשו?
ומה עוד שגדולי ישראל כתבו שירי אהבה נקיים, ואצטט לך את דברי רבינו יהודה הלוי- "צְהוּבַת שֵׂעָר תְמִימַת יְפִי
צבִיָּה וְאֵיךְ כַּאֲרִי תִּטְרֹפִי, הֲטוֹב כִּי אִישׁ נָקִי תִגְּפִי, בְּעֵינֵךְ נַפְשִׁי לֹא יָקְרָה, בְּעֵינַי דִּמְעָה לָךְ נִגְּרָה".
אתה חולק על ריה"ל?
מה שכתבת בשם רדב"ז לא מצאתי בתרמ´ה אלא באלף תרמ´ה. והוא אינו מדבר על שירי חשק כלל אלא על ביטול מנהג אמירת קינות בשבתות לפני תשעה באב.
ואם כיוונת למה שרמז שם שמא לא היו בעלי הוראה,לא כך מקובלנו על ראב"ע, שהיה פוסק והובא בתו´ס עם ר"ת כידוע, וגם הוא חיבר כמה שירי אהבה. אתה חולק על ראב"ע?
וכן ר´ שמואל הנגיד שחיבר את מבוא התלמוד, והיה פוסק ידוע ות"ח גדול בימי רש"י, וכתב- "קַח מִצְּבִיָּה דְמֵי עֵנָב בְּאֶקְדָּחָה. בָּרָה, כְּמוֹ אֵשׁ בְּתוֹך בָּרָד מְלֻקָּחָה. בַּעְלַת שְׂפָתוֹת כְּחוּט שָׁנִי, וְחֵךְ לָהּ כְּיֵין הַטּוֹב, וּפִיהָ כְגוּפָתָהּ מְרֻקָּחָה". עליו אתה חולק?
אין זה אלא שדברי חשק כשמם כן הם, דברים הגורמים לחשק מיני שהם אסורים, ואין בעיה בשירים המעוררים את רחמי הלב ושיר יפה ביופיו שהם שירים כשרים.
ואמנם שירי עמנואל הרומי הם דוגמא לחציית הקוים, ויש בהם תיאורים מיניים ולכן אסרם השו"ע.
ומי שאוסר את המותר יתיר את האסור. שאר דבריך אינם מוסיפים הוכחה, ודי במה שכתבתי.
כל טוב