שאלה
שלום.
אני נמצאת עכשו באמצע השנה השניה שלי כקומנרית באותו יישוב. כבר שישה חודשים אני מרגישה תחושת מחנק נוראית, אין בי רצון לשום דבר מהפעולות הפשוטות של הבוקר ועד לשיחות אישיות, פעילויות בסניף ועבודת בוקר.יש לי רצון אחד ברור- להתמלא ללמוד תורה. התחלתי ללמוד יום במדרשה אבל זה לא עזר. יש לי אלף סיבות טובות לקום וללכת, באמת.אבל מה שבאמת מפריע לי זה שאני אולי מוותרת לעצמי, ויש לי הרגשה כזו של "השתגעת? לא תסיימי שנתיים קומונה??" ברור לי שאני חונקת את הנפש אבל לקום ללכת?? אני יכולה לסחוב... אולי לפעמים הפרט צריך להתגמש בשביל הכלל במיוחד בתקופה כזו...
תשובה
שלום רב.
לשאלתך האם היחיד צריך להתגמש בשביל צרכי הרבים התשובה היא די פשוטה. כמובן כשאנחנו עוסקים בערכים חיוביים של הציבור. במקרה זה בודאי שהיחיד צריך להתגמש בשביל הרבים. אולם נראה לי שבמקרה שלך יש פן נוסף אותו עליך לבדוק. האם ניתן בשלב זה של השנה למצוא מחליפה ראויה שתמלא את מקומך. אם אכן יש אפשרות כזו אין את צריכה להתגמש כי שני הענינים יכולים לצאת נשכרים.
בברכה.
התשובה ניתנה ע"י הרב אביגדור שילה.