שאלה
כמו הרבה חברה אחרים, יצאתי גם אני השנה לשליחות. ההתרגשות היתה בעיצומה.
הרי כבר נהיה מנהג כזה, סיימת צבא, ש"ל, תעבוד קצת, תרוויח כסף וסע לחו"ל.
החברות שלי ממש קינאו. "לא רק שאת נוסעת לחו"ל, את גם מקבלת על זה כסף!"
זה לא כל כך נכון. אחרי הכל יצאנו לשליחות זו בהתנדבות. הכסף שאנחנו מקבלים נקרא "דמי מחייה" ואינו עולה על סכום של בנות שירות לאומי בחו"ל.
המטוס נחת.
היינו מרוגשות. שנה שלימה לבד, בלי הורים, חו"ל.... חלום של כל אחד!
כל אחת מאיתנו הגיעה עם הרבה תכנונים. הגענו להשפיע, לשנות. חשבנו שהכל בידיים שלנו...
--------------------------------------------
אנחנו כאן כבר יותר משלושה חודשים, קשה להאמין! הזמן עובר ממש מהר, המון דברים מתרחשים, מכירים הרבה אנשים חדשים….
ואז, אני עוצרת, לחשוב קצת…. רבע שנה כבר מאחורי, מה השתנה?
מה עשיתי? האם שיפרתי או אולי גרעתי...
אל תבינו אותי לא נכון, אנחנו כל הזמן "עובדות". רצות ממקום למקום, מעיר לעיר פוגשות עוד ועוד אנשים חדשים... מדברות עם כולם, מזמינות אנשים לשבתות. בקיצור: ממלאות דו"חות!
אבל במבט לאחור זה לא נראה כך. כמה אנשים שינו דעתם בגללי?
ואם אכן שינו, אז לטובה? או חלילה לרעה....
במהלך הסמינר נשאלתי שאלה, מה לדעתי הדבר החשוב ביותר בשליחות זו. התשובה לכך היתה פשוטה: דוגמה אישית.
בסך הכל שתי מילים אשר מאחוריהן עומדת התחייבות גדולה מאוד.
האם יש אדם בעולם המסוגל להעיד על עצמו שהוא הוא האדם "המושלם"? מי יכול להיות מודל חיקוי, אילו תכונות יכולות להכנס לקטגוריית "דוגמה אישית"? הרי לכל אדם היבט אחר. ובשביל כל אחד מאיתנו האידיאל הוא שונה.
אולי נראה שנכנעתי, אבל לא!
אני מאמינה שכל אדם באשר הוא, הינו שליח של הקב"ה. בין אם הוא נמצא בארץ, בין אם הוא נמצא בחו"ל. ולכל אחד מאיתנו מטרה שונה בעולם הזה אשר ביחד, הם מהווים הרמוניה נפלאה לקב"ה.
לא במקרה הגעתי לכאן!!!
אני יודעת שיש לי עוד זמן. אמנם שלושה חודשים הם חלק ניכר מהשליחות, אך עדיין נותר זמן לשפר ולשנות.
אשמח לקבל תשובה, הנחייה, עצה. בשביל שאני ואולי מספר שליחים נוספים הנמצאים ברחבי תבל, נוכל בסוף השנה לענות לעצמנו על שאלות אלו ללא היסוס.
תודה!
תשובה
שלום לך.
חינוך הוא אולי המקצוע הקשה ביותר בעולם. מחנכים מנוסים יגידו לך: כמעט אף פעם לא רואים פירות באופן מידי.
כמה סיבות לכך.
הראשונה שבהן, היא שגם תהליך השתנות האדם הוא איטי. לאט מאוד מחלחלים המסרים, לאט לאט מופנמות תובנות, לעיתים התהליך הזה לוקח שנים רבות, ולעיתים אף פעם לא "נופל האסימון".
שנית, פנימיות האדם כמוסה היא. מעצמו, וקל וחומק שמאחרים. "ליבא לפומא לא גליא"- הלב לא מגלה לפה את שקורה בקרבו. על כן גם מי שמחובר מאוד לחניכיו ולסובבים אותו, לא יכול לדעת –ולא ידע לעולם- מה מידת השפעתו עליהם.
שלישית, פעמים רבות אנו משפיעים בתחומים עליהם כלל לא התכוונו להשפיע. אנו מנסים לחנך לציונות ולאהבת ארץ ישראל, למשל, ואילו החניכים מתרשמים מהלהט שלנו וממסירות הנפש שיש לנו לענייני אהבת השם. ואנו יוצאים מאוכזבים מאוד: איש לא עלה ארצה, איש לא הגדיל את תרומותיו למוסדות בארץ. נכשלנו.
אולם אין זה כך, לא נכשלנו. הצלחנו בתחום בו לא שיערנו שאנו משפיעים.
וכולי וכולי, עוד סיבות שקצרה היריעה מלמנות, ויעידו מחנכים ותיקים ממני (שאני הצעיר באלפי יהודה).
אנו אופטימיים ומאמינים בחינוך. חלק הארי בחינוך הוא, כמו שאמרת, ההדגמה החיה שאנו נותנים לחניכינו. אם האישיות שלנו מאירה, אם מעשינו הם כדיבורינו, אם אנחנו מעוניינים להגדיל את הטוב שסביבנו, גם אם אין אנו רואים תוצאות מיידיות כמו שהיינו רוצים- אנו ממלאים את תפקידנו ושליחותנו בעולם.
חזקי ואמצי, היי טובה ויצליח ה´ דרכך,
נחום.