שלום בית

כתב רבי נחמן: "כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה.
"ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא הם גם כן הם המחלוקת בין המלכים והאומות, כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחינת אומה מיוחדת, והם מתגרין זה עם זה. כמו שיש מלחמות בין האומות. וגם אפשר להכיר כל אחד, מאיזה בחינה של אומה הוא, כי ידוע מידות האומות, שזה כעסן ורוצח וכיוצא, וכמו כן יכולים למצוא בפרטיות בבני הבית.
"ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב, ורוצה לישב בהשקט ושלווה, עם כל זה הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות. כמו שנמצא בין המלחמות שבין המלכים והאומות, שנמצא לפעמים איזה אומה שרוצה לישב בשלווה ואין רוצה שום מלחמה, אדרבא, הייתה מרוצה להשתחוות לחברו כמה פעמים. עם כל זה חוטפין אותה גם כן בעל כורחה בתוך המלחמה, שזה אומר שיהיה מצידו וזה להפך, עד שנלחמין עמו. כמו כן ממש נמצא בפרטיות במלחמות הבית, כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה.
"ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער, יכול להיות שיהיה משוגע וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה, והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת, כפי התגברות אומה עם אומה, שהם כולם נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי, מחמת התהפכות הדעות שבו, על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו. אבל כשהוא בישוב בין אנשים, יש מקום למלחמה להתפשט בכל אחד מבני הבית או בין השכנים.
"וכשיבוא משיח במהרה בימינו, אז יתבטל כל מיני מחלוקת ויהיה שלום גדול בעולם, כמו שכתוב: 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיהו יא ט)" (שיחות הר"ן עז).

רבי נחמן אומר, שכאשר אומה נלחמת באומה אחרת וכאשר אדם רב עם אשתו, זה ממש אותו עניין. מדוע? כי כל אחד מאנשי הבית מגלם תפקיד של אומה מסוימת, שיש לה תכונות אופייניות משלה, ובני בית אחרים יש להם תכונות אחרות ואף נוגדות. וכשם שהאומות השונות נלחמות זו בזו, כך נלחמים זה בזה גם בני הבית הדומים לאותן אומות.
יש מי שיתקומם ויאמר: אולי זה נכון לגבי מי שנוהג לריב, מי שאוהב מחלוקות וויכוחים, אבל אני - אוהב לשבת בשקט, אני - לא רוצה לריב עם שום אדם, ולי זה לא יקרה. לא אצלי בבית. אבל רבי נחמן אומר: אפילו אחד שאינו רוצה לריב, שרק רוצה לשבת בשקט ובשלווה, מוכרח גם הוא להיות בתוך המחלוקת והמלחמות.

בכל מקום שיש אנשים, יש דעות שונות ומחלוקת, ואם כן, אולי הפתרון הוא לברוח מכולם, להיות לבד? כך תהיה לי שלווה, איש לא ידבר אתי, איש לא יריב אתי, והכול יהיה בסדר. על כך אומר רבי נחמן: זה לא יעזור לך. "לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער, יכול להיות שיהיה משוגע וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה, והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת, כפי התגברות אומה עם אומה, שהם כולם נכללין בו לבדו". אם אתה לבד, אתה מתחיל לריב עם עצמך, אתה יכול להשתגע.

סעיף קטן בתורה יד ב'ליקוטי מוהר"ן', מציג מישור נוסף של מחלוקת, שנוגע לכל אחד מאתנו: "כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלוקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה, ואין מתנהגים בשלום במזג השוה" (תורה יד סעיף יג). גם המחלות הן תוצאה של מחלוקת. בעיה רפואית מסוימת גורמת לחום הגוף להתגבר, וזה מסוכן. בעיה רפואית אחרת גורמת לקור להתגבר, וגם זה מסוכן. כל דבר שאינו תקין בגוף מעיד שמשהו אינו מדויק, שיש מלחמה בין הכוחות שבגוף או בתפקוד האברים. אחד מהם מתגבר על האחר, אחד מהם עובד מהר מדי, או לאט מדי, אחד מהם אינו עובד בזמן הנכון או בקצב הנכון. ואם כן, אפילו הבעיות הבסיסיות ביותר של האדם, המחלות הפיזיות שלו, הן בעצם מחלוקת פנימית בתוכו, בתוך גופו ואבריו.

מה אפוא הפתרון? מה צריך לעשות? האם יש דרך לשנות את המצב? כמה אנשים מדברים על שלום, כמה אנשים מחפשים שלום. על כמה דגלים כותבים 'שלום'. מי אינו רוצה שלום? שלום עם עצמו, בגופו ובנפשו, שלום בבית, שלום בין הילדים בגן, שלום בין הילדים וההורים, שלום עם החברים, שלום בין האומות. כולם רוצים שלום, אבל רובם אינם מצליחים להשיגו. ומהי עצתו של רבי נחמן בעניין זה? האם הוא מייעץ לנו לחכות למשיח ובינתיים להמשיך לריב? זה הרי בלתי אפשרי, זו אינה עצה. כשרבי נחמן בא ומלמד אותנו משהו, משמע שיש לו פתרון זמין! רבי נחמן לעולם לא יאמר לנו: יש לכם בעיה, והיא תבוא על פתרונה רק עם בוא המשיח. אמנם, בעזרת ה', כשיבוא משיח, ייפתרו כל הבעיות, אבל מה ביכולתנו לעשות כדי לקדם את זה? את זה בא רבי נחמן לגלות.

כשקוראים את השיחה הזו באופן שטחי, נראה, לכאורה, שלא מוצע בה שום פתרון, אבל אם מסתכלים בתחילת השיחה, מגלים משפט אחד, שנראה קצת צדדי, לא שייך ממש לרעיון הכללי, אבל בעצם הוא הוא הפתרון: "כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה". כולם רבים זה עם זה, כולם רוצים לנצח זה את זה, ואיש אינו חושב על התכלית של החיים. הרי היום שעבר לא יהיה עוד לעולם, וכל יום שעובר, מקרב את האדם ליום המיתה, ואם כן, החיים עצמם אינם התכלית, שהרי יש להם סוף. אבל, למרבית הצער, אין מי ששם לב לדבר הברור והידוע הזה, אין מי שמתעמק בזה או מנסה להבין את משמעותו.

מה הקשר של אמת זו לעניין המחלוקות? דבריו אלו של רבי נחמן, נשמעים כמו דברי התעוררות הקשורים לעניין אחר, ולא למחלוקות. אבל באמת - לא במקרה נמצאים כאן הדברים. הם הם הפתרון היחידי, העמוק והמדהים ביותר, לכל המחלוקות שבעולם: לשים לב לתכלית. "כל העולם מלא מחלוקות ואין מי שישים לבו לתכלית". נראה, שאם שמים לב לתכלית - אזי מתבטלת המחלוקת.

לפני שנתעמק בפתרון, ננסה להבין עוד יותר את הבעיה ונעיין בקטע מ'ליקוטי הלכות' (ברכות הראיה ה ושאר ברכות פרטיות), שבו מדבר רבי נתן על המחלוקת ועל פתרונה: "כי כל הבריאה כולה מלאה ניצחונות". כל הבריאה, כל המציאות, עסוקה כל הזמן בנצחנות. בכל יצור שבעולם טבוע הכוח הזה - לנצח, להכניע. מה מקור הטבע הזה? "כי הכל נברא מארבע יסודות שהם אש, רוח, מים, עפר". ארבעה כוחות פועלים בעולם: אש, רוח, מים עפר. אין אלו המושגים שאנו מכירים בשמות 'אש', 'רוח', 'מים' ו'עפר', אלא שמות קוד לכוחות רוחניים, שבסופו של דבר מתגלמים גם באש, ברוח, במים ובעפר שאנחנו מכירים. אנחנו קוראים 'אש' לאש, משום שיסוד האש דומיננטי בה, אבל יסוד האש קיים בכל דבר. גם בגוף האדם יש אש, חום. גם בצמח יש אש, חום. בלי זה הם לא היו חיים. מה המשמעות של 'יסוד'? יסוד העפר, לדוגמה, הוא כוח ההתמדה. יסוד המים הוא כוח התנועה, השינוי. ואפילו ניקח רק את שני היסודות הללו - עפר ומים, נגלה שהם כוחות פעילים בכל דבר. הדבר שיש בו הרבה התמדה הוא הדומם, אבן, למשל. תמיד היא באותו מקום, היא מתמידה במצבה, אין לה יכולת תנועה. אבל עובדה זו אינה מדויקת לחלוטין. אמנם יסוד העפר, ההתמדה, דומיננטי בה, אבל יש בה גם מעט מיסוד המים, התנועה, אף שהוא אינו מורגש. החוקרים גילו שההרים זזים כמה סנטימטרים בשנה. גם היסודות הכימיים שבאבן מתפרקים לאט לאט. וגם בחלקי החומר הקטנים ביותר, באטום, יש תנועה. גם בגוף שלנו יש חלקים הקשורים ליסוד העפר. העצמות הן יותר קבועות ומתמידות במצב שלהן, ואילו האיברים הפנימיים יותר, הרכים יותר, יש בהם תנועה רבה יותר, ובתוכם מתקיימת תנועת הדם או החמצן.
אילו היה קיים בעולם דבר שיש בו רק יסוד העפר, הוא היה החומר החזק ביותר. אי אפשר היה בשום אופן לפרק אותו. ואילו היה קיים בעולם דבר שיש בו רק תנועה, לא הייתה לו שום ישות, שכן כל הזמן הוא היה משתנה, לא הייתה לו שום צורה.

ממשיך רבי נתן ומבאר את תכונתם של ארבעת היסודות: "וכולם הם הפכיים זה לזה. כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש. אבל עיקר קיום הבריאה הוא דווקא על ידי הרכבתם יחד במזג השווה. כי כל הדברים מורכבים מארבעה יסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חברו. כי אם יתבטל לגמרי, אם כן יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו. אבל אף על פי כן חלילה שהיסוד יתגבר יותר מדי, רק להתגבר בכוחו כפי המידה שצריך ליתן באותו הדבר באופן שיתמזגו כל הארבעה יסודות במזג השווה. כגון יסוד האש שבחי צריך להתגבר ולנצח, שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי, כדי שלא יתקרר וימות. אבל חלילה לו להתגבר יותר מדי, כי אז גם כן יתבטל הבעל חי וימות מריבוי החמימות. וכן בכל הארבעה יסודות שבכל הדברים".

כל יסוד, כל כוח, יודע ומכיר רק את עצמו, והוא מוסר את כוחו ואת כל אשר לו כדי להתנהג כפי טבעו ולמלא את ייעודו. כוח ההתמדה יודע רק להתמיד, והוא נלחם כל ימיו להתמיד. כל מי שיפריע לו להתמיד, הוא נלחם בו, הוא רוצה לנצח אותו, כדי שיוכל להמשיך להתמיד. לעומתו, יסוד ההשתנות יודע רק להשתנות, והוא נלחם כל ימיו להשתנות. כל מי שיפריע לו להשתנות, הוא יילחם בו, הוא יבקש לנצח אותו, כדי שיוכל להמשיך להשתנות. גם בגוף מתקיימת כל הזמן המלחמה הזאת. העצמות רוצות להתמיד, אף שיש בהן מידה של השתנות. העצם, הרי, צריכה לגדול, אבל יותר היא רוצה להתמיד, להיות חזקה, להישאר קבועה במקומה. עם זאת, אם יבוא כוח של שינוי גדול מדי הוא יכריע אותה, היא תשתנה לגמרי, היא תחרוג מגבולה, והאדם יחלה והוא אף עלול למות. זוהי הרי אותה מחלה קשה וידועה שמדברים עליה. כל התאים גדלים, משתנים, אבל פתאום הם מאבדים את כוח ההתמדה, הם מאבדים שליטה, כוח השינוי משתלט והתאים גדלים מעבר לגבול שנקבע להם. יש גם מחלות הפוכות – הגדילה פוסקת, ההתמדה מנצחת את השינוי, הכול קופא. כך בזרימת הדם ובמצב העורקים, וכך בכל איבר ואיבר. על כך הרי אנו מברכים: "שאם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". כל האמור נכון, לא רק לגבי הגוף, אלא גם לגבי כוחות הטבע. יש התנצחות מתמדת בין שמים לארץ, בין אש למים, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין אומה לאומה.
אפילו בפעולה פשוטה, כמו הנחת סיר על האש כדי לבשל מזון, ישנה המלחמה הזו. מצד אחד - האש רוצה לחמם, מצד אחר - המים רוצים לקרר. אם האש מתגברת יותר מדי - הכול נשרף, ואם המים יגלשו - תכבה האש. אבל אם רוצים שיצא תבשיל מתוקן, יש לדעת לכמה זמן יש להניח אותו על האש. כל מתכוני הבישול גם הם מערכת יחסים בין כוחות: מתי לשים כל אחד מן הרכיבים בסיר, איך לתבל, איזו דרגת חום נחוצה וכמה זמן עליו להיות על האש, עד שיצא משהו טעים כפי שרצית.
מהותו של כל יסוד היא להתגבר על חברו, מפני שהוא אינו מכיר שום דבר חוץ מעצמו ומן הכוח הפועל בו. "כי כל הדברים מורכבים מארבעת היסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו מבלי להתבטל לגמרי בפני חברו, כי אם יתבטל לגמרי יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו". כל דבר מורכב מארבעה יסודות, ואם יתבטל בו יסוד אחד - הוא סיים את חייו. אם יתבטל בו כוח השינוי - הוא ימות, וכן אם יתבטל בו כוח ההתמדה או כוח החום או כוח הקור. "אבל על פי כן חלילה, שהיסוד יתגבר יותר מדי, רק להתגבר בכוחו, כפי המידה שצריך ליתן באותו הדבר באופן שיתמזגו ארבעת היסודות במזג השווה. כגון יסוד האש שבחי, צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל יסוד המים שבחי". אם נשים חומרים בתוך סיר, הם לא ידעו איך להתערבב, מתי לחדול מן הערבוב וכמה זמן להיות על האש, יש צורך במישהו מבחוץ, שימזג אותם, מישהו שיודע: עד כאן מים ועד כאן אש, עד כאן מליחות ועד כאן לחות. בטבע - הקדוש ברוך הוא טבע את חוקי המיזוג כמו בתוך תכנת מחשב, ומיזוגי הכוחות השונים והרכבתם הם הם שיוצרים את העולם המגוון של דומם, צומח וחי.
אבל אצל בני האדם יש בעיה במיזוג, כי לאדם יש בחירה. מיזוג הכוחות בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובב אותו אינו מיזוג אוטומטי. אני יכול לאכול יותר מדי או פחות מדי. אני יכול לעבוד יותר מדי או פחות מדי. אינני יודע היכן גבולות המקום שלי בעולם. הרי כל המלחמות פורצות משום שהאחד רוצה לכבוש את השטח של חברו, את האוצרות טבע של חברו, את הכבוד והיוקרה של חברו, את התפקיד והמעמד של חברו. כל אחד רוצה הכול, כל אחד רוצה לכבוש את כל העולם.

יש סיפור בגמרא על אלכסנדר מוקדון שרצה לכבוש את העולם, והגיע לאפריקה למדינה של נשים. כאשר רצה לכבוש את המדינה, שלחו אליו הנשים אישה שאמרה לו: "לא כדאי לך להלחם בנו. אם תנצח אותנו - תהיה לך בושה שניצחת נשים, ואם אנחנו ננצח אותך תהייה לך בוודאי בושה שנשים ניצחו אותך. למה לך להילחם? מוטב לנו לעשות שלום בינינו". הסכים אלכסנדר מוקדון להצעה ונכנס אל העיר. ערכו לכבודו הנשים סעודה, וכל מה שהיה על השולחן היה עשוי מזהב: הלחם, הפרות, הבשר - הכול היה עשוי זהב. שאל אלכסנדר את הנשים: "האם אתן לועגות לי? כיצד אני יכול לאכול מזון שעשוי מזהב?" השיבו לו הנשים: "וכי באת לכאן כדי לאכול לחם? הרי די לחם היה לך במדינתך. וכי לא באת לכאן בשביל זהב? ובכן - יש כאן זהב".

לא רק אלכסנדר מוקדון, כל אחד רוצה לכבוש. גם כשאבא אומר לילד שלו: "שתוק, אתה לא מבין כלום", הוא רוצה לכבוש אותו, לנצח אותו. וכן הדבר בין בני זוג - "אני צודק ואתה טועה". כל אחד מבקש להוכיח לזולתו שהוא הצודק, והוא מפעיל את כל כישרונותיו ואת כל כוחו, כדי להכניע את הזולת ולהוכיח את צדקתו שלו. בעדינות או באכזריות, בחכמה או בטיפשות, העיקר - להכניע את הזולת.
בכל אחד מאתנו יש מיזוג והרכבה של כוחות במידות שונות. באחד יש יותר מיסוד האש ואילו האחר יש בו יותר מיסוד העפר. מה קורה כאשר שני אלו נשואים זה לזה, או שהאחד הוא אב והשני הוא בנו? שוב מתחילה מלחמה. יסוד האש הוא חם, נוטה להתלהב. יסוד העפר אומר לו: "שב בשקט, תן לנוח, תן שקט, תירגע, מה אתה מתלהב כל כך"? יסוד העפר רוצה התמדה, שלווה. קשה לו עם תנועה, עם פעולה. ויסוד האש מוכרח לנוע, להתלהב, לפעול.
גם ויכוחים אידיאולוגיים או פוליטיים בין כל מיני קבוצות, אינם אלא מחלוקת טבעית בין הנטיות היסודיות שלהם. אף שעל דגליהם חרוטים אידיאלים נשגבים ואמתות נעלות, אין זאת אלא נטייה יסודית ונמוכה. האחד נוטה שמאלה כי הוא אש, והשני הולך ימינה, כי הוא מים. אנשים נתפשים למה שמתאים יותר לאופי שלהם, ואחר כך הם עושים מן העניין 'אידיאולוגיה'.

מה אפוא הפתרון להתנצחות מתמדת זו? יש לנו בחירה! איך נשתמש בה? רבי נתן מלמד, שאם נשתמש בכוח הבחירה שלנו ונעשה מיזוג קדוש, רק אז נזכה לשלום. שלום הוא ניצחון של קדושה. מהו ניצחון של קדושה? על פי טבע, כל אחד רוצה לנצח את האחר, ולכן העולם מלא מחלוקות. אבל, לעומת חייהם של בני האדם, בטבע יש חוק שעל פיו יש מיזוג. שום דבר אינו נכנס לתחומו של האחר. כל אחד עושה את שלו. לא שמענו שהפינגווינים רוצים לכבוש את הג'ירפות, אלו בשלהם ואלו בשלהם. לבני האדם אין תכונה אוטומטית כזאת. מטבענו, איננו רוצים להתמזג אלא לנצח ולכבוש. אנו רוצים שכולם יהיו כמונו, שכולם יחשבו כמונו, שהכול יהיה שלנו. יש רק דבר אחד שממזג אותנו – התכלית! יש כמה יסודות, אבל מטרה - יש רק אחת. המטרה הזאת היא התכלית, היא התחנה הסופית של כל הבריאה, של כל הנבראים, של כל הכוחות השונים והנוגדים, של כל השחקנים בהצגה הגדולה: אש, רוח, מים, עפר. כל התרכובות שלהם, כל האפשרויות של מיזוג והרכבה ביניהם, הכול נועד להביא לתכלית, שרק הבורא, המנהל הכול, יודע אותה.

בטבע יודעים זאת כולם. לא מפני שהם נבונים, אלא מפני שכך מוטבע בהם, זו הדרך שבה הם צריכים לשרת את התכלית. האש יודעת: אני אינני כוח עצמאי, אלא חיילת בצבא. המים יודעים: איננו כוח עצמאי, אלא חיילים בצבא. ואם שנינו משרתים באותו צבא, ויש לנו אותו מנהיג, למענו ובעבורו נעשה שלום בינינו, נחיה במיזוג קדוש. לא נחריב זה את זה, שהרי יש לנו מטרה משותפת.

אבל לבני האדם הרגילים אין מטרה משותפת. לכל אחד מהם יש מטרה אישית משלו: להיות צודק, לנצח, להרוויח, וגורלו של האחר כלל אינו מעניין אותו "אני רוצה רק להצליח בחיים ואתה מפריע לי. אני מהיר ואתה אטי, אז תתחיל לזוז. ואם אתה בן הזוג שלי או הילד שלי, בכלל יש לי בעיה אתך, אתה תקוע לי, אתה מפריע לי להגיע למטרה שלי, לניצחון שלי". ואז רבים, ואז כועסים, ואז מתגרשים, או סתם חיים בסיוט. כי לא הצלחתי לכבוש, לא הצלחתי לנצח, לא הצלחתי להוכיח שאני צודק ואתה טועה.

הדבר היחידי שיכול למזג הוא ההבנה שיש תכלית, ואם יש תכלית – המטרה שלי אינה לנצח אותך אלא לשרת את התכלית, וזו בדיוק גם המטרה שלך. איש ואשתו, הורים וילדים, אדם עם שכניו, אומה עם חברתה. רק מי שמתחיל להבין את עניין התכלית ומתחבר לתכלית ורוצה באמת לשרת את התכלית, רק הוא יכול לחיות בשלום עם חברו. "אני לא צריך לנצח אותך, אני לא צריך לכבוש אותך. נכון שבטבע שלי אני רוצה לנצח אותך, אבל חשובה לי יותר התכלית, ואם בשביל התכלית אני צריך לאפשר לך את הזמן הנחוץ לך כדי לזוז, אאפשר לך זאת, אתנהג בניגוד לטבעי ואחכה לך, אכבוש את הנצחנות שיש בי. ואם בשביל התכלית אני צריך לרוץ אחריך, ארוץ אחריך, כי התכלית היא מעל הטבע של שנינו".

זהו למעשה פירוש דבריו של רבי נחמן בשיחות הר"ן: "כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר וכן בכל בית ובית, בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני בניו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה".
על פי טבע, אינני יכול להסתדר עם השכנים. אני רוצה לשמוע מוסיקה באחת עשרה בלילה. מה אכפת לי שהשכן הולך לישון בשש בערב? מה אכפת לי שהוא ניצול שואה והרעש מציק לו ממש? מה זה קשור אלי? אבל אם יש תכלית - הכול קשור אלי. חוץ מהרצונות שלי, יש עוד רצונות. אני לא לבד בעולם. אני צריך להתחשב.
ומה עם הילדים שלי? אולי לפחות הם יהיו בדיוק כמו שאני רוצה - לא יעשו בושות למשפחה, יהיו חכמים, יהיו יפים, יהיו מוצלחים. כמובן, גם זה לא נכון, כי אם יש תכלית, גם לילדים שלי יש תכנית משלהם. מי שברא אותם מייעד להם דרכים משלו איך לשרת את התכלית, בלי שום קשר למה שאני רוצה או מצפה מהם. ומה בכך, אם אני רוצה שהבן שלי יהיה רופא? ומה בכך, אם אני רציתי להיות רופא ולא הצלחתי? מי אמר שזה בכלל מתאים לו? מי אמר שזה מה שהבורא מייעד לו? אם אני נכנע לתכלית, אם אני מאמין בתכלית, אני אעזור לו להיות מה שהוא באמת, לא שכפול שלי, לא כלי להביא לי כבוד, אלא כלי שישרת את התכלית. רק כשיש תכלית אפשר למזג את הכוחות הנוגדים, אפשר לחיות ביחד. אני הולך לקראת הזולת והזולת בא לקראתי. למה? כי יש מישהו מעל שנינו.

ממשיך רבי נתן וכותב: "כי זה ידוע שהכל נברא בשביל האדם ועיקר מעלת האדם על הכל, אפילו על המלאכים, היא מה שהוא בעל בחירה. ועיקר הבחירה הוא בחינת ניצחון, כי זה עיקר מעלת הבחירה מה שיש שמתנגד, שרוצה למונעו מדרך החיים". לא רע שיש בנו נצחנות, הרי נבראנו כדי לנצח את היצרים הרעים ואת התאוות שלנו ולהתגבר על כל מיני הפרעות ומניעות המנסות להרחיק אותנו מתכליתנו. נגדם, הרי, טוב שיש בנו נצחנות, אבל עיקר הניצחון הוא - לנצח את עצמי, לשלוט בכוחות שבתוכי, לא לשלוט ולנצח את חברי. "ועל כן, אפילו מי שנראה לו שכוונתו אל האמת, שרוצה בניצחון בשביל לגמור איזה מצווה או איזה דבר שבקדושה, אף על פי שבזה צריכין להיות חזק מאד, אף על פי כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חורבן והריסה על ידי זה, כי 'שנואי המחלוקת וגדול השלום'. כל כן צריכין להשתדל למעט במחלוקת בכל מה דאפשר, אף על פי שנדמה לו חולק לשם שמים. מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כוונתו לשמים, כי 'הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות'".

אם ניצחת את עצמך – אתה משרת את התכלית. אם ניצחת אחרים - מחר יבואו וינצחו אותך. כל אלה שניצחו אחרים, כל המלכים שכבשו מדינות, ספק רב אם היה אחד מהם שמת מוות טבעי. על פי רוב, מישהו רצח אותו, מישהו הרעיל אותו. כך גם עם אישה וילדים. הצלחת להשתלט על הילדים שלך ולהכניע אותם? בערוב ימיך הם יכניעו אותך ולא יתחשבו בך. אם חיית בנצחנות, אם חשבת ואמרת: 'אני הולך ליהנות מהחיים, מי שמפריע לי - שיזוז לי מהעיניים'. הילד בוכה, צועק, רוצה משהו? אתה צועק עליו: 'לך תאכל ביסלי, לך לפסיכולוג, לך לחברים שלך, תעזוב אותי, אין לי כוח להתמודד אתך, אני רוצה ליהנות', סופך שילדיך ינצחו אותך, אתה תזדקן והם יחושו שאתה מפריע להם. על פי מה שהם למדו ממך, מי שמפריע ליהנות צריך להזיז אותו, ולכן הם אומרים לאב הזקן: לך לבית אבות, אתה מפריע לנו, עכשיו התור שלנו לנצח, עכשיו אנחנו רוצים ליהנות. אין לנו מה לעשות אתך, אתה סתם צולע, עייף, חולה, אין לנו מה להרוויח ממך. לך לבית אבות, שב בשקט.

לעומת זאת, אם אתה מוכן לנצח את עצמך, אם אתה מוכן לנצח את הדברים הלא המדויקים שבתוכך, אתה עושה ניצחון של קדושה, אתה המנצח האמתי. אתה עוצר את עצמך. מתעורר בך כעס ואתה מנצח אותו ואינך כועס, מתעוררת בך איזו תאווה, איזו מידה רעה, ואתה מנצח אותה ומתגבר.

גם מול הזולת, השונה, אתה יכול לנצח את הטבע שלך. אני זריז והוא אטי. מי צודק? הזריז או האטי? רק אדם שקשור לתכלית מסוגל להתרומם מעל עצמו ולומר: 'על אף שאני מהיר, האטי אינו משוגע, גם הוא צודק, גם זו אמת, אינני אמתי או צודק יותר ממנו, אלא פשוט, אני מיסוד האש והוא מיסוד המים. אין כאן אמת ושקר אלא טבע שונה'. כאשר מצליחים לפרגן לשני על מה שהוא חושב, על הדרך שבה הוא חי, ועל הדרך שבה הוא מתנהג לפי הטבע שלו – מתחיל המיזוג הקדוש, ואז יש גם סיכוי ללמוד ולקבל משהו מהזולת.

מדוע אנו בודדים כל כך? מפני שכל אחד מאתנו עסוק בהאשמות. כולם אשמים, כולם עשו לו עוול, כולם לא מבינים אותו, כולם טועים, רק הוא צודק. בסוף הוא בודד. צודק-בודד. אין לו ממי ללמוד, אין לו ממי לקבל, אין לו חברים. ואז למעשה הוא מנוצח, לא מנצח.

רבי נתן אומר: אם אתה מצליח להבין שגם האחר צודק, אתה יכול להתמזג אתו, ואם אתה מתמזג - מתחיל שיתוף, נבנה עולם, כל אחד נותן ומקבל, יש שלום, דברים יפים קורים יחד, דברים שלעולם לא היו קורים לבד.

כדי שזה יקרה, עלינו לבטל את מידת העין הרעה.
"כי צריכין להיות עז כנמר בעבודתו יתברך, כידוע, אבל אף על פי כן צריכין שלא יהיה הניצחון יותר מדי, שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג כדרכו, ויתנהג עם חברו במזג שווה. דהיינו, שאף על פי שצריך להיות חזק מאוד בדרכו הטוב, אף על פי כן יסתכל על חברו גם כן בעין טובה וישתדל למצוא בחברו גם כן טוב באופן שיהיה לו אהבה עם חברו ולא יהיה לו עין רעה בחברו, חס ושלום. כי אינו מתיירא שחברו חס ושלום ידיחו מן האמת שבלבו, חלילה. כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאוד כראוי. אך אף על פי כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם כן, אף על פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שורש נשמתו צריך לילך בדרך הזה. ואפילו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף על פי כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצוא בו גם כן איזה נקודה טובה, כאשר הזהירנו הוא זכרונו לברכה על זה מאוד, כמבואר בדבריו הקדושים בכמה מקומות. ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות בלי ניצחון של שקר, להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך ישר, מה טוב ומה נעים. ואם לאו - אף על פי כן אינו שונא אותו, אדרבא אוהב אותו גם כן, כי משתדל למצוא בו גם כן נקודות טובות, כדי שיוכל להתמזג עמו ולאהוב את עצמו עמו. וזה עיקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה ניצחון ושינוי דעות, כי אין שני בני אדם שוין. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה, שלא יתנו אחיזה, חס ושלום, להרע עין" (ליקוטי הלכות הִלכות ברכות ראיה וברכות פרטיות ה סעיף ו).

מהי 'עין רעה'? אדם שמרגיש את עצמו מנצח, מסתכל על האחר ואומר לעצמו: 'אחד כמוך – אין בו צורך. אתה מיותר בעולם. מי שחושב כמוך ומתנהג כמוך הוא מיותר ומפריע'. ויש גם עין רעה של אדם על עצמו, כאשר הוא מרגיש מנוצח: 'מי צריך אדם כמוני?' הוא אומר לעצמו, 'אני מיותר בעולם. מי שחושב כמוני ומתנהג כמוני הוא מיותר ומפריע'. וגם זו טעות. אין בן אדם מיותר. צריך את המהיר ואת האטי, את המעשי ואת הרוחני. צריך את כל הצבעים ואת כל הנשמות. יש לך הדרך שלך? בסדר גמור, אל תוותר עליה, אבל אל תנסה להכניע את הזולת כדי שהוא יהיה כמוך. אם תכניע אותו – אתה תפסיד אותו וכל העולם יפסיד אותו. אין צורך שיהיו בעולם שני אנשים שווים בדיוק. אם יש לי ילד שונה ממני, אם יש לי אבא שונה ממני, אם יש לי אישה שונה ממני, אין לי מטרה לנצח אותם, אינני צריך להסביר להם כמה אני צודק וכמה נכון שכולם יהיו כמוני. אני צריך להתמזג אתם. אני בשלי, ואני מכבד אותך. הבה נראה איך אנחנו מיטיבים זה עם זה. אני לפעמים מהיר מדי, אתה תאט לי את הקצב, תעזור לי להתבונן על הנוף. לפעמים אתה אטי מדי, ואני אעזור לך להתקדם, להגיע למשהו. אני מים, אתה אש. בסוף יצא לנו תבשיל טוב. אש לבדה - תשרוף את כל העולם, מים לבדם - יטביעו את העולם. אי אפשר שרק אני אהיה בעולם, שרק הטבע שלי יתגבר. צריך גם אותך, את השונה ממני. מוכרח להיות שינוי דעות, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין אדם לשכניו, בין שבט לשבט, בין עדה לעדה, בין אומה לאומה. מוכרח להיות ניצחון, אבל איזה ניצחון? ניצחון של מיזוג. אל תהייה כמוני וגם אני לא אהיה כמוך. שנינו נהיה, כל אחד בצדו היפה.

יש אנשים שסבורים, ששלום הבית שלהם יתרחש, כאשר הם יכניעו את בן הזוג. אומר רבי נתן: אם הצלחת לנצח - הפסדת! לא שלום השגת, אלא חורבן, משום שאת אשר יכול הזולת לתת לך – כבר לא תקבל ממנו. יש אנשים שסבורים שחינוך ילדים, משמע שהילדים יהיו בשקט, שהם יעשו מה שאומרים להם. נכון, לפעמים ילד עושה מרוב פחד את מה שאומרים לו, אבל זה אינו חינוך, זהו ניצחון. עכשיו יש לך שקט של מנצחים, עכשיו הדברים מתנהלים כרצונך, אבל זהו מצב זמני, זה רק עניין של זמן, עד שיתחלפו התפקידים, ומי שניצחת אותו יקום עליך ונצח אותך. הרווחת לרגע, אך לבסוף תפסיד הכול.
לאדם יש בחירה להתרומם מעל עצמו, להתמזג עם הזולת בשביל התכלית, לתת מקום גם למי ששונה ממנו, גם אם לא תמיד נוח ונעים לעשות זאת. אם לא תתרומם מעל עצמך, תסתכל בעין רעה על כולם, תשאף רק לנצח, ולבסוף - תנוצח.

בהמשך דבריו מסביר רבי נתן, כי כל מיני מחלוקות נמשכות מפגם הרצון, כלומר על ידי שאין מקשרים כל הרצונות לשורש הרצון. עיקר המחלוקת הוא בין הרצונות. כל אדם רוצה משהו אחר. האחד רצונו כך והאחר רצונו הפוך, ומחמת זה נעשה מחלוקת. אם הוא מיסוד אש - הוא רוצה להתלהב כל הזמן, אם הוא מיסוד העפר - הוא רוצה לנוח כל הזמן, אם הוא מיסוד המים - הוא רוצה לזרום כל הזמן. אבל לכל הרצונות השונים יש שורש. שורש הרצון. ואם מתחברים אליו מתחברים אל התכלית.
כשמסתכלים על כביש מהיר, רואים תנועה של מכוניות לכל הכיוונים. למה אדם נוסע לתל אביב? כי הוא חושב שמה שהוא רוצה כרגע נמצא בתל אביב, אלמלא כן הוא לא היה נוסע לשם. ולמה אדם אחר נוסע לירושלים? כי הוא חושב שמה שהוא רוצה כרגע נמצא בירושלים. ולמה אחד נוסע לעפולה? ואחד לבאר שבע? הרי אלו כיוונים מנוגדים, נראה שאלו רצונות שונים, אבל למעשה הכול נגזר מאותו רצון.

יש רצונות מתחלפים, משתנים. ויש רצון אחד עליון, שורשי, שאינו משתנה.
אנחנו רוצים לחיות, רוצים ליהנות, רוצים שיאהבו אותנו, רוצים להתפרנס, רוצים להתקדם, רוצים להצליח. בעצם יש לנו עשרה רצונות, שהם עשר הספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. החסד רוצה להתפשט, הגבורה רוצה להצטמצם. כשמשהו מאיים עלי אני רוצה להסתייג – זו מידת הגבורה. כשאני אוהב מישהו אני רוצה להתחבר אליו – זו מידת חסד. נתאר לעצמנו אדם שרוצה להתחבק עם מישהו, אך הלה שולף סכין למולו. בלי ספק, מיד יתחלף רצונו של האדם. בתחילה הוא רצה להתחבר אתו, אבל עכשיו הוא רוצה לברוח ממנו. קודם זה היה חסד, עכשיו זו גבורה. קודם נסעתי לתל אביב, עכשיו אני נוסע לירושלים. פעם אני רוצה להתחתן ופעם - להתגרש. אפשר להשתגע. כי בכל אחד מאתנו פועלים כוחות מנוגדים, בכל אחד מאתנו קיימים רצונות סותרים.
אבל יש רצון אחד, שהוא השורש של כל הרצונות. הרצון שברצונות. כל מה שאנחנו רוצים, כל מה שכולם רוצים, הנוסעים לתל אביב והנוסעים לירושלים, הרוצים להתחבר והרוצים לברוח. כולם רוצים, בעצם, רק דבר אחד.

יש רצונות משתנים, נמוכים, ויש רצון עליון. גם במציאות שלנו, קורה לפעמים, ברגע אחד, שכל הרצונות כולם מתבטלים לרצון אחד חזק. אדם רוצה לאכול, אדם רוצה לישון, אבל כשיש מלחמה, כולם רוצים להגן על החיים. האוכל והשינה כבר אינם במרכז הרצון. נכון, אני גם אוכל, אבל לא זה הדבר המעסיק אותי ביותר. מה שמעניין אותי באמת, מה שתופש לי את כל המוח והלב הוא רק דבר אחד - שננצח במלחמה. אני ישן כי אני צריך לישון, לא כי אני רוצה. אני נוסע לאיזה מקום, כי אני צריך לנסוע, לא כי אני רוצה. מה אני באמת רוצה? רצון אחד פנימי – שננצח. רצון החיים, רצון הקיום, הוא החזק יותר מכל רצון אחר, וברגע שמאיימים על החיים של האדם, כל הרצונות האחרים מתגמדים.
מה קורה אם אומרים לאדם: בסדר, תחייה, אבל תחייה חיים ריקים, תפלים, לא משמעותיים, לא מספקים, לא עמוקים. גם חיים כאלה אתה רוצה לחיות?
יש מצבים, כל אחד מכיר את המצבים האלה: מר לאדם, רע לו, הוא אינו מסופק, אין לו משמעות. מה האדם רוצה אז? הוא רוצה למות. הוא פוחד מכאבים, הוא פוחד מייסורים, אבל אם יבטיחו לו שמוות משמעו ללכת למקום אחר, בלי כאבים, והוא פשוט כבר לא יהיה פה, הוא יעדיף למות. למה אנשים דועכים? למה אנשים מיואשים? למה אנשים משתגעים? למה אנשים שותים, לוקחים סמים, עושים שטויות? כי החיים נמאסו עליהם. עובדה זו מוכיחה לנו, שיש משהו שהוא מעבר לרצון לחיות, והוא - הרצון לחיים של משמעות. זהו הרצון שברצונות, הרצון שברצונות הוא הרצון לחיות למען מטרה נעלה. אני רוצה שכל דבר קטן שאני עושה בחיים שלי יהיה בעל חשיבות עצומה, אני רוצה חיים בעלי ערך. לא סתם חיים. וברגע שנותנים לאדם מטרה משמעותית לחיות למענה, הוא מוכן לוותר על הדברים הקטנים, הוא מוכן לוותר על הניצחונות שלו. וככל שהרצון הגבוה הוא משמעותי יותר, כך הוא מבטל יותר את הרצונות הנמוכים. במצב כזה, אם שניים נוסעים בכביש חד-סטרי, והאחד רוצה לנסוע ימינה ואילו האחר רוצה לנסוע שמאלה, במקום לחסום את הכביש זה לזה, במקום שכל אחד מהם ידבק בעמדה שלו וינסה לנצח את זולתו, הם יפנו את הכביש זה לזה. גם הם יודעים ש'שמאלה' ו'ימינה' הם רק רצונות נמוכים, ושלשניהם יש רצון אחד גבוה. למעלה, לא ימינה ולא שמאלה.

הילד שלי מעצבן אותי? אני לא רוצה לנצח אותו, אני רוצה לחיות למען תכלית. האישה שלי רבה אתי? אנחנו נתאמץ ונשלים כדי שביחד נוכל להגיע למטרה הגבוהה שלנו, שתהיה לחיים שלנו משמעות, שנחיה למען מטרה נעלה.

אם כן, הרצון העליון, פירושו - לשרת מטרה נעלה, והמטרה הנעלה היחידה שקיימת היא רצון הבורא, כי כל הרצונות הנמוכים והקטנים שלנו הם זמניים. אפילו כשאדם רוצה לעשות מעשה גדול מאוד, נחשב מאוד, המעשה הוא זמני, הוא מוגבל. יש משהו גדול יותר - רצון הבורא, והוא התכלית של הכול. מה אתה מעדיף - לאכול ארוחה טובה או להמציא תרופה שתציל מיליונים? שאלה שטותית. ודאי שאני רוצה דבר שיש לו ערך נעלה יותר. אם כן, מה אתה מעדיף - להמציא תרופה שתציל מיליונים שיחיו חיים חסרי ערך, או להעניק משמעות לאותם מיליונים, שיהיו להם חיים בעלי תוכן?

רבי נחמן אומר: "כל העולם מלא מחלוקות. ואין מי שישים אל לבו התכלית, שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה". חבל על הזמן שאתה חי בעולם הזה ללא קשר עם התכלית. חבל על ניצחונותיך. מי יזכור אותם בעוד חמישים שנה? התבונן למעלה, שאף לניצחון נצחי. גם כשתעזוב את העולם הזה ונשמתך לא תהיה קשורה אל הגוף, יהיה לך חלק בתכלית של העולם. הניצחון שלך לא יהיה העובדה שבנית בית יפה יותר מזה שבנה השכן שלך, או שהייתה לך מכונית חדישה יותר. הניצחון שלך לא יהיה העובדה שהוכחת שאתה חכם או חזק. מי יזכור אותך בכלל? למי יהיה אכפת ממך? כל השליטים שכבשו מדינות הייתה להם שיטה - לבנות ערים שלמות, מבצרים וארמונות אדירים ולקרוא להם על שמם. גם הם רצו נצחיות, גם הם רצו להנציח את עצמם. אבל אילו הם היו מתבוננים במה שקרה לקודמיהם, ודאי היו מבינים, שתוך זמן לא רב יבואו שליטים אחרים, יהרסו הכול, יבנו ערים אחרות ויעניקו להן את שמותיהם שלהם. לעומת זאת, אם עשית משהו שמביא תועלת לנצחיות של העולם, אז באמת יזכרו אותך. "זכר צדיק לברכה". בל"ג בעומר עולים מאות אלפים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. לפני כמה זמן הוא נפטר? לפני אלפיים שנה!
והנה, מאות אלפים של יהודים, מכל העולם, בלי שאף אחד יממן להם את הוצאות הנסיעה, טורחים ומגיעים, זוכרים, מדברים, לומדים, מתפללים, רוקדים. למה? כי רבי שמעון עשה בעולם משהו נצחי. הוא שירת את התכלית. הוא לא בנה עיר וכתב עליה 'שמעון', הוא עשה משהו לטובת העולם. הוא חי למען רצון הבורא, היה לו קשר עם התכלית. וכך הוא חי לנצח. גם אנחנו יכולים לחיות לנצח. אם נחפש את התכלית, אם נחיה למענה, נזכה גם אנחנו לניצחון קדוש, לניצחון נצחי.