שיטת רבדים: התממות או זריית חול בעיניים?

ב"ה



ברכה ושלום.


יש לנו לדעת כי אם יש דבר שהוא שנוי במחלוקת כה רצינית אזי צריכים להביא את זה להכרעה בפני גדולי הדור בלבד.

השיטה הזו מתחילה עם ילדים בכתה ד' בלימוד משנה בעיון ובעל פה וממשיכה בלימוד התלמוד.
לשיטה הזו יש יתרונות ויש לה חסרונות ויש לשקול במאזני זהב את השיטה ואת השלכותיה לעתיד.
יתכן גם שהיא לא מתאימה לסוגים מסויימים של בתי מדרש אבל היא מתאימה חסוגי בתי מדרש אחרים.
אני לא שמעתי שיש עדיין הכרעה מוחלטת בעניין זה.
עיין באתר דעות שונות וחלוקות לגבי השיטה.
ועיין ב:(דעת הרב מרדכי אליהו על השיטה)
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=21355


אני מעתיק לך את מאמרו של הרב הגדול מעוז ומגדול הגאון הרב יצחק שיל"ת שליט"א ר"מ בישיבת ברכת משה מעלה אדומים.

****************************************************** הרב יצחק שיל"ת .*****************
הערות לוויכוח על ''שיטת רבדים בגמרא''


צחוק עשו לנו אנשי "שיטת רבדים" באומרם: אנו הולכים בדרכם של ראשונים ואחרונים. האם באמת סבורים הם שכך למדו את התלמוד הראשונים והאחרונים, או שאין זו אלא היתממות, או מה שגרוע מזה: זריית חול בעיניים? האם הערה "מחקרית" בודדת המיוחסת לגר"א הופכת על פיה את כל דרך לימודו, דרך הבירור הישר והאינטגרטיבי של מקורות חז"ל, למן המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה ועד לכל דקדוק קל בלשון הגמרא, הידועה לנו היטב מתוך 'ביאור הגר"א'? האם מסורתו של רב שרירא גאון בדבר סוגיות יחידאיות בש"ס שנוספו לתלמוד על ידי רבנן סבוראי, או הערות בודדות של ראשונים על משפט שנוסף לגמרא מתוך דברי גאונים (ר' למשל תוספות ברכות לו, ב ד"ה לשון), הופכות חס ושלום כל סוגיה תלמודית נתונה למרמס של כל חוקר מתחיל וכל תלמיד בתיכון?
חזרנו על כל דברי האיגרת המפורסמת של רב שרירא גאון, ולא מצאנו בה את המונח 'רבנן סתמאי'. מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? שמענו על תנאים, על אמוראים, ועל רבנן סבוראי. שמענו על "בני בית המדרש", המנהלים את הדיון במקורות התנאיים ובדברי האמוראים, לא רק אחרי פטירת רב אשי, אלא לאורך כל תקופת האמוראים, והם הם עצמה ובשרה של הסוגיה התלמודית (ר' למשל תוספות שבת ג, ב ד"ה ואיבעית). הסוגיה התלמודית מתארת את הדיון החי בין האמוראים לבין עצמם, בינם לבין תלמידיהם ושאר בני בית המדרש, ואת התמשכות הדיון לאורך דורות, והכל באינטגרציה מלאה, ברוח של ענוות חן והערצת הראשונים מחד, ושל עצמאות מחשבתית וחתירה לאמת מאידך. ההפרדה המצוצה מן האצבע בין אמוראים לבין 'סתמאים', בין חכמים "מבקרים" לבין חכמים "מצדיקים", הוא מעשה של חיתוך וקיצוץ בנטיעות. לא כך דרכה של תורה.
הנה מה שכתב ביושרו ראש וראשון לחוקרים הנאמנים של ספרות התנאים, הרד"צ הופמן זצ"ל, בהקדמת ספרו 'מלמד להועיל': "אמנם גם זה הניסיון מעיד, שהאנשים אשר השליכו אחרי גוום הלימוד בעיון בדרך אשר דרכו בו גאוני בתראי, הלא הם הנודע ביהודה ר' עקיבא אייגר והחתם סופר וכיוצא באלו, הנה האנשים ההם אשר רק ביקורת (=מחקר) איוותה נפשם, מהם ביקרו ופקרו, וחתרו אחר היתרים להתיר איסורים, ומהם שכחו תלמודם אחרי אשר העלו איזה גרגרים בדרך הביקורת, וזה וזה לא עלתה בידם".
והוא מעיד על עצמו: "אני לא נמנעתי לרדת אל אניות תרשיש ההולכות דרך ים הביקורת… ובכל זאת דרך הלימוד של רבותי הקדושים לא עזבתי". לאמור: המחקר התלמודי הוא ים מסוכן, שאפשר לטבוע בו, ורק מי שעומד תמיד על הקרקע המוצקה, דרך הלימוד של רבותינו הראשונים והאחרונים, יוכל למצוא מרגליות גם בים זה.
הרד"צ הופמן השתמש לתומו במלה 'ביקורת' כשם נרדף למחקר. אולם אצלנו השם 'ביקורת התלמוד' מעורר קונוטציות שליליות. נודף ממנו ריח של 'ביקורת המקרא' הידועה לשמצה בכפרנותה (הרב הופמן היה, כידוע, מראשי הלוחמים בה).
אנשי "שיטת רבדים" מנקים עצמם מן המשמעות השלילית הזאת, ומצהירים שהם מאמינים באמונה שלימה בתורה שבעל פה, אשר ניתנה למשה בסיני ביחד עם התורה שבכתב. אין ספק שזוהי הצהרה משמחת, ואין ראוי לאיש להעמיד עצמו במקומו של בוחן כליות ולב. אך כדאי לזכור את האימרה של גוי חכם ("חכמה בגויים תאמין") לפיה הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.
ערעור האמון בחז"ל, הוא מדרון חלקלק, המוביל לערעור האמונה בתורה שבעל פה. על כן מחקר תלמודי המשדר מסר קבוע של "הפרד ומשול", לאמור: הסתמאים לא היו אמוראים, האחרונים לא הבינו את הראשונים, וכו', הוא בגדר "יש דרך ישר לפני איש, ואחריתה דרכי מוות".
עוד דבר מוזר שאינני יודע את פשרו, הוא שירבוב הספרדיות לעניין הזה. "ללמוד את הפשט של המימרות, לפי הגישה הספרדית". תמהני למי מתכוונים בעלי השיטה: לרי"ף ולרמב"ם, או לרמב"ן ולרשב"א, או שמא לבית יוסף ולמבי"ט, או לר' דוד פארדו ולחיד"א? מי הוא זה ואי זה הוא מחכמי הספרדים אשר נגע נגיעה כלשהי ב"מחקר תלמודי"? אתמהה!
אנא, הרפו מתלמידי הישיבות התיכוניות והגבוהות. הניחו להם ללמוד תורה שבעל פה כפי שלמדוה בבית המדרש מאז ומתמיד. סוד כוחה של תורה שבעל פה הוא ברצף, במסורת הדורות. "וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה" (טור או"ח קל"ט).
לא גימיקים מחקריים, או חלוקת הסוגיה לצבעים, יכניסו את אהבת הלימוד בליבותיהם של הצעירים. רק ר"מים טובים, בעלי ידע וכושר הסברה, ובעיקר: בעלי אישיות תורנית שלימה וסוחפת, יאהיבו את התורה על הצעירים. את הטוב והנכון שבמחקר התלמודי, במידה שישנו, יש להם זמן לרכוש בתקופה יותר מאוחרת, כאשר כבר יהיו תלמידי חכמים, בעלי יכולת הבחנה בין דברים נכוחים ומוכחים לבין סברות כרס והשערות פורחות באוויר, בין עיקר לטפל, ובין ערב לתפל. ושלום רב על ישראל.












.