שאלות כלליות: רבנים, צבא ותלמוד תורה

שלום וברכה

א. הוראה: הדבר מאוד תלוי בנושא המדובר. אם מדובר בדברים הכתובים בספרים – אדם יכול ללמוד לבד ולהבין את אשר אמור בהם. ברם, חלק גדול מענייני הוראה תלויים בשקלול נושאים שונים בתוך ההלכה, כיוון שהמציאות מביאה להתנגשות בין עקרונות שונים בהלכה וכדו', וזו מהווה הוראה של ממש. בשל כך, יש לפנות לרב בנושאים אלה.
ב. גם במלחמת מצווה של עם ישראל – נראה ששבט לוי לא היה יוצא למלחמה. הדבר אפוא מלמד כי ברמה העקרונית יש מקום לבודדים שאינם יוצאים למלחמה.
ג. לו היה ניתן להצמיח דור תורני – תלמידי חכמים ובעלי בתים – בדרך זו, היית צודק מאוד. מניסיוננו למדנו שהדבר אינו מעשי, ובשל החשיבות העצומה לעם ישראל כי דווקא הציבור הציוני-דתי יהיה ציבור תורני עם כל שכבות הפירמידה שלו, אנו נאלצים לשרת בסלול ההסדר, ולנסות בהצלחה גדולה למזער את הנזקים.
ד. יש רמות שונות של רבנים. התפקיד אינו רק להורות, אלא ובעיקר ללוות. על כן יש צורך ברבנים מקומיים, וברבנים אזוריים, וברבנים ראשיים, ובמלמדי תורה וכדו'. זו זכות עצומה לעם ישראל שעולם הרבנות פועל בו.
ה. הביטוי "תלמוד תורה כנגד כולם" אינו פוטר ממצוות. גם לומד תורה חייב בסוכה, וגם לומד תורה חייב ללכת לצבא.
ו. מדובר בשני סוגים של מסירות נפש. הלוחמים מוסרים את נפשם ממש, וחלקם נהרגים ל"ע במלחמה. לומדי התורה מוסרים את הנפש במושגים אחרים. יש צורך גם באלה וגם באלה.
ז. אי אפשר להשוות בין לומד תורה למשרת בצבא בצורה מתמטית. אדם צריך למלא את שליחותו בעולם. רוב בני האדם מחויבים לשרת בצבא, כולל רוב לומדי התורה, ועל כן אם הם לא עושים את זה – הם לא בסדר.
ח. הלוואי והיינו מצליחים לכנס את העולם התורני שידון בנושאים האלה (אפילו אם לא יכריע). המציאות כיום אינה מאפשרת אפילו דיון משותף, שכן חלק מהקבוצות כלל אינן מכירות בלגיטימיות של העמדה השניה, וממילא כלל אינן מוכנות להשתתף בדיון תורני משותף.

כל טוב ושנה טובה