שאלה
שלום כבוד הרב,
יש לי שאלה די מורכבת, אשמח אם תיענה
הרבה נאמר: יהודי לא עושה מה שהוא רוצה, וכן יש לבטל את הרצון לרצונו של הקב'ה. קשה לי מאד מאד עם זה. אני חושבת שרצוני צריך להיות זהה לרצונו של הקב'ה, לא? אני בטוחה שכן. נאמר לי שאם רצוני שונה מרצונו של בוראי, זה בעצם אומר ששורש רצוני הוא אכן רצונו של הקב'ה ואני פשוט מתבלבלת. אבל אני לא מסכימה לזה.. זה לא מתיישב לי על הלב. אני מבינה שרצון הקב"ה הינו נצחי, וכך המצוות וכך בעצם יש לנו אפשרות להתחבר לנצח, אבל שוב זה לא מסתדר לי ואגיד למה: כשאדם דתי רואה קבצן ונותן לו כסף זה מתוך מצוות צדקה וחסד. ואילו כשאדם חילוני נותן לו כסף, זה מתוך רגש ההומאניות שהוא מפגין כלפיו. אם נעמיד את 2 האפשרויות, בעיניי החילוני יותר נעלה! למרות שהדתי יאמר שהחילוני עשה זאת מתוך תחושה רגעית עכשווית ולא בטוח שתמיד יפעל על פיה.
כשכתבתי דתי וחילוני זה לא מחייב, אבל בד'כ כידוע חילונים נוטים ל"אדם", לאוניברסאליות והדתי למצוות.. המהר"ל כתב שלעתיד יבוא יתבטלו המצוות ז"א שהן יהיו לנו טבעיות, האם דרכו של החילוני לא ממחישה זאת?
תודה רבה על ההקשבה
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה עד תום.
באופן כללי ניתן לומר כך: כשאנו מבטלים את רצוננו בפני הקב"ה אין אנו מבטלים את עצמנו. בדוגמה שנתת: כשאנו נותנים צדקה אין אנו מתכחשים לצדדים האנושיים שלנו, ובזה אנו שותפים עם העולם החילוני, ועם אותם בני אדם אשר נותנים מקום לרגשות המצפון והחמלה האנושיים שיש בהם. אנו שמחים להיות חלק מכל המין האנושי העושה זאת.
ברם, אנו מבקשים שנתינת הצדקה תהיה עוד משהו, דבר מה נוסף: לא רק דברים אופקיים שבין אדם לחבירו, אלא גם היענות לציווי שמים האנכית – בין אדם למקום. אצלנו נתינת צדקה נושאת בחובה דבר מה נוסף, והוא הקשר הנוצר בין נותן הצדקה ובין ריבונו של עולם.
זהו אותו ביטול עליו אנו מדברים – לא דיבור שמוחק את האישיות שלנו, אלא ביטול שיש בו תשתית של האישיות אך אי-הסתפקות בה, אלא בקשה של דבר מה גבוה יותר.
כל טוב