רמה דתית של מדריכים: עד כמה היא משפיעה על ההדרכה?

שלום.

חילקת את השאלה לשלושה סעיפים, שהקו שמחבר אותם הוא המקום של "הרמה הדתית" בהדרכה. זה נושא חשוב ואני בטוח שהוא מעסיק מדריכים רבים, ולכן דרך התשובה לשאלות הספציפיות שלך ננסה גם לשפוך קצת אור על העניין באופן יותר רחב.

מטבעה, תנועת נוער דתית רואה את העיסוק של מדריכים וחניכים בערכים דתיים, מצוות, הלכות וקוד התנהגות מסוים, כמרכיב מרכזי וחשוב בפעילות בתנועה. הזהות הדתית, לכן, היא חלק לא מבוטל מהזהות של כל חניך ומדריך. ועדיין, הסניף אינו בית ספר וגם לא ישיבה או בית כנסת. העיסוק בחינוך, ובמיוחד בחינוך דתי, עלול ליצור בלבול מסוים וליצור עמימות בתפקידם של מדריכים. תפיסה מורכבת של הפעילות בסניף ושל תפקיד ההדרכה היא מסובכת יותר, אך חשוב וניתן להתמודד עם המורכבות הזאת כדי להגיע למימוש מוצלח יותר של המטרות שלנו כמדריכים.

1. אז נתחיל מהנקודה הראשונה: את מרגישה שהרמה הדתית שלך פחותה מזו של המד"שית, שהחניכות מרגישות כך, ושהזיהוי הזה שלך כ"פחות דוסה" מגביל את היכולת שלך לעמוד מאחורי המסרים בפעולות. אז אפשר להניח שבין היתר, אחת הסיבות שהביאו אותך לבחור להדריך היא הרצון להנחיל ערכים מסוימים לחניכות. דוסה או לא, לכל אחד ואחת מאיתנו יש ערכים, רעיונות, אמיתות, אמונות או התנהגויות שבהם אנחנו מאמינים ואליהם אנחנו מתחברים באופן מיוחד. זה נכון בסניף דתי וגם בצופים הלא דתיים, למשל. אז מאוד ייתכן (ולגיטימי) שאת והמד"שית שלך לא חולקות בדיוק את אותו תרמיל של ערכים ורעיונות, ובאמת חלק מהאתגר של הדרכה משותפת היא לחשוב יחד איך אתן יכולות לתכנן את הפעילות ואת העבודה עם החניכות באופן שמביא לידי ביטוי גם את ה"מטען" שלך וגם את זה של המד"שית. כל עוד אין סתירות משמעותיות או מרחקים גדולים מדי ביניכן, בהחלט אפשר להגיע להדרכה מוצלחת גם כשאין דמיון מוחלט בין מד"שיות.

בכלל, כל עמדת ההשוואה שעולה כאן היא לא ממש יעילה ונכונה בעיני. כמה את דוסה וכמה המד"שית. האם היא משפיעה יותר ממך או לא. האם היא מעבירה מסר באופן יותר מוצלח. ההסתכלות התחרותית הזו לא שייכת בעצם לעולם המושגים של הדרכה משותפת, בטח לא כשאת מתארת מצב של נחיתות לעומתה בכמה תחומים, ורצון שלך "להדביק את הפער" ולהשתפר. הרצון להתפתח ולהגיע להישגים אישיים או קבוצתיים הוא חשוב וחיוני, אבל לא כשהיעד הוא להשתוות ל"רמה" של אחרים או להצליח יותר מהם. לא בגלל שזה "לא נחמד", אלא כי זה פשוט עובד הרבה פחות טוב. כל אדם נולד וגדל בתוך נסיבות וסביבות די שונות זו מזו, ובאמת כל אדם הוא עולם שלם. להשוות באופן "רזה" בין רמה דתית של אנשים ("הוא דוס, היא לא, היא דוסה יותר מההוא...") זה פשוט לא מדויק ולא מסייע. וגם בפעולה: בהחלט "מותר" לך להעביר פעולה באופן שונה מהמד"שית שלך. את לא מוכרחה להעביר מסר כמו שהיא מעבירה, וגם אם את מחליטה להעביר אותו בדרך מסוימת והמסר יוצא קצת מגומגם – אז מה! כשאת מתחברת לדברים שאת אומרת, כשאת משקיעה בהם מחשבה, וכשאת מוודאת שיש להם רלוונטיות לחניכות, כל היתר נכנס לפרופורציות יותר מתאימות. פעולה לא אמורה להיות הצגה או מופע, אלא שיחה, דיבור, דיון, שיתוף במחשבות וברעיונות. אפשר לשתף באמצעות המון מתודות – כל עוד אנחנו זוכרים מה בעצם אנחנו עושים. בסוף פעולה מוצלחת לא אמורות להגיע מהקבוצה קריאות התפעלות או מחיאות כפיים, אלא סקרנות, מחשבה, שיחה, שאלות, התלבטויות, תגובות. יש דרכים רבות לפעולה טובה, וכל מדריכה צריכה למצוא את הדרכים המיוחדות שלה לשוחח עם החניכות ולהגיע איתן למצב של שיתוף ודיבור.

2. מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה: שיחות אישיות. את כותבת שהחלום שלך הוא "שהחניכות שלי יעשו איתי שיחות אישיות". מאוד קל לשבת ולחכות שהן יקחו את היוזמה ויפנו אלייך, אבל כמדריכה זו האחריות שלך ליזום ולייצר סיטואציות שמאפשרות שיחות בינך לבין החניכות. יש כמה סוגים של שיחות: יש שיחות סתמיות על דברים יומיומיים ושגרתיים, דיבורים של לפני ואחרי פעולה, בדרך הביתה או כשמחכים לאוטובוס. יש גם שיחות "כבדות" יותר, שבהן מדריכה וחניכה יכולות לשבת לבדן ולשוחח בפרטיות על נושאים רגישים יותר. בדרך כלל, הדרך הטובה ביותר היא להתחיל מהסוג הראשון. פשוט ליצור עם החניכות שלך ערוץ תקשורת פתוח. לדבר איתן על כל מה שמעסיק ומעניין אותן, גם אם זה בגדים, בנים או פייסבוק. זה לא אומר שאת צריכה להיות ולדבר כמותן, אלא בעיקר להקשיב, לשאול, להתעניין. השיחות האישיות מהסוג השני, הכבדות יותר, הן תוצאה טבעית של היכרות, אמון ופתיחות. כל אלה נבנים לאט ובאופן מתמשך במהלך בילוי משותף, הקשבה והיכרות שיכולה להיווצר סביב הפעולות. זו משימה שבהחלט מהווה חלק משמעותי מתפקיד המדריכה וככזאת דורשת גם מחשבה, אנרגיה ומודעות. ולגבי הרמה התורנית: דווקא במקום הראשוני הזה של היכרות בסיסית (לעומת, למשל, שיחות נפש על שאלות קיומיות ואורך החצאית...), הרמה הדתית הרבה פחות קריטית, והמשקל שלה ביכולת לנהל שיחה וליצור קשר קטן יותר.

3. ועכשיו לנקודה השלישית שהעלית, שבמידה מסוימת מובילה לסיכום של השאלה כולה: איך הפער בין הרמה הדתית שלך לשלהן משפיע על היכולת שלך להורות להן להיכנס לתפילה – בהמשך לנושא העברת המסרים בפעולה והשיחות האישיות לאור הרמה הדתית. קשה למדוד רמה דתית, והמדדים שקיימים יכולים להיות מאוד לא מדויקים. קשה מאוד לייצר – במיוחד בסניף – מצב שבו יש אחידות מאוד גבוהה בין החניכים ואפילו בין המדריכים, בין אם ברמה דתית ובין אם בדברים אחרים. מה שחשוב זה שתהיה אחידות בסיסית בציפיות של הצוות מהחניכים ובדוגמא האישית שהם נותנים. אין מצב שמדריך יעודד חניכים להיכנס לתפילה והוא בעצמו יישאר בחוץ, או ידבר בתפילה. מצד שני, מה שאת עשית בתור חניכה הוא לא רלוונטי. אבל דווקא ההיכרות שלך עם המקום הזה של לא לרצות להיכנס לתפילה כחניכה יכול לסייע לך להיכנס לראש של החניכות ולפעול מתוך הבנה שלהן ולא מתוך כעס עליהן. במובן הזה גם בשיחות איתן יש מקום להביע את ההזדהות שלך עם דברים שהן מרגישות, למרות שהם כביכול לא הכי "בסדר". יש הבדל בין להקשיב, להביע הזדהות ואמפתיה ולעודד, לבין להצדיק התנהגויות או עמדות ולהסכים איתן. היכולת שלך כמדריכה לעשות את ההבחנה הזאת מאפשרת לך לקבל את החניכות שלך כפי שהן, ומהצד השני לעבוד איתן על ההתפתחות האישית שלהן ועל התנועה לעבר יעדים ערכיים. העובדה שגם את נמצאת בתהליך כזה של התפתחות, שגם לך יש שאלות ותהיות, ושאת לא מרגישה שאת סגורה ונעולה על עצמך, מאפשרת לך דווקא להזדהות יותר בקלות עם החניכות ולא להגיע מעמדה של "אני יודעת מה צריך לעשות, בואו תקשיבו".

לסיכום: לפעמים דווקא לפערים ול"תקלות" יש סגולה ייחודית להצבת סימני שאלה שמעוררים מחשבה ודיון. כמדריכה את יכולה לבחור להשתמש בפערים בינך לבין החניכות כדי לייצר דיון פורה, ולשדר את התחושה שלא כל דבר מובן מאליו. עבודת הדרכה מעמיקה לא אמורה להביא לחניכות מסקנות ותשובות מוחלטות ("מוסר השכל: צריך לעשות מצוות וללכת עם חצאיות!") אלא דווקא לעורר חשיבה עצמאית, סקרנות, מודעות לאופן שבו הסביבה החברתית משפיעה על היחיד וגם שאלות על דרכה הייחודית של כל חניכה, ועל המשימות שכל אחת מהחניכות מציבה לעצמה. כל עוד הרמה הדתית שלך לא יוצרת חריגה משמעותית מהנורמות שמקובלות בסניף, לא נראה שיש סיבה לחשוב שאת מדריכה "פחות טובה". מתוך העמדה שאת מתארת, נראה שיש לך הזדמנות להנחיל לחניכות שלך גישה שמתמקדת במהות של הדברים ולא (רק) באופן שבו הם נראים מבחוץ. "דוס/ה" זה לא תג שמדביקים על החולצה ולא אישור מודפס על זה שאנחנו "בסדר". זה תהליך מתמשך של עבודה, של חשיבה ושל התמודדות, ואם תצליחי לגרום לקבוצה להיות מקום שמאפשר לתהליך הזה לקרות, כבר עשית משהו טוב וראוי.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com