רוצח בשגגה

שלום וברכה


במקום תשובה, אני מצרף מאמר שנכתב בכתב עת לאנשי עסקים. הנושא הוא קורבן חטאת, אולם אפשר להבין ממנו את היחס לרוצח בשגגה:

עולם הקורבנות, שהוא עיקרו של פרשת השבוע – פרשת ויקרא - זר הוא לתפישות העולם המערביות שאנו חיים לאורן. קשה לתרגם את מושגי הקורבנות למושגים השכיחים בחיי היום יום של רובנו. יש צורך בתרגום עולם מושגי אחד לעולם מושגי אחר. במשך הדורות ניסו הוגים רבים לעשות זאת, וניסו לבאר את מקומם של הקורבנות בעולם החיים של זמנם. כל זה מחייב דיון רחב בהרבה מזה הנהוג בדפים קצרים אלה, וכאן נעסוק בהיבט המטרים את הקורבנות – הסיבה להבאתם.
פרשת השבוע שלנו עוסקת הן בקורבנות נדבה – אותם רוצה האדם להביא מרצונו החופשי, והן בקורבנות חובה, אותם מצווה ההלכה להקריב. קורבן החובה המוכר ביותר הוא קורבן ה"חטאת". המעניין הוא שקורבן זה הוא קורבנו של החוטא "בשגגה", לאמור – מי שעבר עבירה שלא בכוונה תחילה ולא כמזיד, אלא בשגגה.
הלכה זו מעוררת עניין, שכן לא ברור מפני מה זקוק זה אשר עשה דברים שלא בכוונה לכפרת קורבנות ? הרי המעשה שנעשה על ידו נעשה בטעות, ולו היה פועל מבחירתו החופשית המלאה סביר להניח שלא היה חוטא, ולפיכך לא ברורה תביעת הכפרה ממנו, והצורך להביא לעולם המקדש קורבן מיוחד.
בתולדות הפרשנות נאמרו שני הסברים לכך, ולשניהם משמעות עמוקה מאוד גם בחיינו היום. ההסבר הראשון הוא התביעה להגדיר מחדש היכן עובר הגבול בין "אשם" ל"לא אשם". הבאת קורבן על ידי החוטא בשגגה מלמדת כי האדם נחשב כ"אשם" גם אם מדובר במעשה שהוא לא עשה במלוא תשומת הלב ובמלוא הרצון והכוונה הפלילית. למעשה, בכל "שוגג" יש רמה מסוימת של "מזיד". לו היה הדבר חשוב לאדם באמת היה יוצר מחסומים משמעותיים כדי שטעות כזו לא תתחולל. משמעות עמדה זו לחיים העסקיים גדולה מאוד. דוגמה לדבר: אם מדובר בכישלון של עובד, האחריות אינה יכולה להיות מוטלת רק עליו, אלא גם על ראשי המערכת שלא יצרו מסגרת המאפשרת להתמודד עם כישלונות אלה ולמנוע אותם מראש. אמנם, הם לא עשו זאת במזיד כי אם בשוגג, אולם האחריות מוטלת עליהם בשל התפיסה הקובעת שיש רמה מסוימת של מזיד גם במחדל שנעשה שלא בכוונה – לו הדבר היה מאוד חשוב להם היו מונעים זאת מראש, ולא היו נופלים בטעות שאירעה.
ההסבר השני שניתן לחובת הבאת קורבן החטאת על עבירת שוגג אינו מבוסס על ההנחה שנעשה גם מחדל ב"מזיד מופחת" כפי שבארנו לעיל. האדם שגג ואין לראות בו שום רמה של כוונה. אף על פי כן הוא צריך להתייחס למקרה הזה ולבקש את כפרתו. שכן, המדד אינו תמיד מדד של "אשמה" אלא גם מדד של תפיסת אחריות. עצם העובדה שהדבר אירע לו, ושהוא עצמו נכשל במילוי משימתו, גם אם הוא לא התכוון מראש וגם אם אין טענה על מחדליו הקודמים ועל חוסר המאמץ למנוע נפילה זו, בסופו של דבר ארעה תקלה על ידו. אין אנו יכולים להתעלם מתקלות ומכישלונות ולומר בפשטות כי אין מדובר אלא במעשה שלא בכוונה. האדם האחראי חייב ליטול אחריות על מעשיו, מעצם קיומו כאדם, ומעצם ההבנה כי הכישלון אינו יתום וכי יש לו מקור. דומה כי שתי תפיסות האחריות והבאת קורבן החטאת בעטיין מלמדות הרבה על תפיסת האחריות החייבת להיות בסיס לקיום החברתי – הן תפיסת אחריות שמקורה בהבנה כי בכל שוגג יש רמה מסוימת של מזיד, והן תפיסת אחריות הנובעת מעצם העמידה של האדם כאחראי למעשיו וכנדרש לתקן כישלונות אף אם לא היה אשם בהן.



כל טוב