שאלה
שלום רב,
אני בת 26,דתייה,רווקה ומאז סיום השירות לאומי ועד עכשיו למדתי באוניברסיטה (כרגע אני לומדת תואר 3). בסיום התואר ה3 (שזה מנימום בעוד 8 חודשים)חשבתי להמשיך ללמוד פוסט דוקטורט (אפשר ללמוד את התואר הזה רק בחו"ל)לשנתיים-שלוש ואז לחזור לארץ,אבל חשבתי לעצמי שארצה ליסוע עם בעל מכיוון שיהיה נורא קשה לי בלי משפחה.
לפני חודש חזרתי מארה"ב,שם פגשתי מישהו ישראלי שגר שם. בהתחלה היינו מדברים כידידים ועם הזמן התפתח קשר (הקשר התפתח טלפונית יותר).עכשיו כשחזרתי לארץ,אנחנו עדיין מדברים ובקשר.
העניין הוא כזה: מצד אחד אני והוא זה מרגיש בערך כמו שמים וארץ, בעיקר כי אני דתייה והוא לא-על אף שכשאמרתי לו שאני לא אתפשר ואקים רק בית דתי והוא הסכים להיות דתי, אני יודעת שהדרך להיות דתי לא פשוטה למרות הרצון הרב.
מצד שני, מכל שיחה איתו אני מרגישה יותר שזה הבעל שהייתי מאחלת לעצמי ועל אף שניסנו למנוע את התקשרות -בכך שלא נפגשנו פעם נוספת לפני שחזרתי לארץ וגם ניסנו להימנע מלדבר תקופה קצרה , אנו מרגישים ורוצים לדבר אחד עם השני
השאלה היא- האם אנחנו צריכים לנסות לקיים קשר במשך ה8 חודשים האלו?האם זה לא יהיה בזבוז זמן בשבילנו? האם בכלל יש סיכוי לקשר כזה? או שעדיף עם כל הכאב שכרוך בזה (הקשר מבוסס על שיחות עמוקות שהתרחשו בעיקר בטלפון או דרך המחשב) לוותר?
תודה רבה
תשובה
בס"ד
שלום וברכת ד'
השאלה היא האם המוכנות של הבחור להיות דתי היא אמיתית ועמוקה או שזה רק כלפי חוץ, בעבורך. ועל כן עליך לברר את השאלה הזאת, אולם אם יתברר לך שהוא אמנם הפנים את הרצון לדת, והוא מוכן להשקיע זמן בלימוד חיי תורה ומצוה, אז יש מקום להמשך קשר, אולם אם אין הדת אצלו בנשמה אלא בעבורך הדבר לא יחזיק מעמד, וזו הסתבכות שאין יודעים את תוצאותיה.
על כן דרך קשה לפניך אולם אפשר לעבור אותה.
בברכת התורה והארץ
יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון