קבלת השונה ושובניזם

שלום לך!

הנושאים שהעלית חשובים מאד וחשוב לגבש בהם דעה נכונה ובהירה.

א. צלם

היסוד לקבלת השונה מתחיל בהבנה שיש שיוויון בין בני האדם; הרעיון של שיוויון מתחיל מצלם אלוקים. כתוב בספר בראשית (ט, ו) - “שופך דם האדם, באדם דמו ישפך – כי בצלם אלוקים עשה את האדם". אנו רואים שהסיבה לכך שאסור לרצוח בני אדם (עוד מלפני מתן תורה) היא מפני שכל אדם נברא בצלם אלוקים. מהו צלם אלוקים? ואם הוא קיים – אז מה?
ניתנו לכך הסברים רבים, אך אני אתמקד רק באחד מהם. ראיתי בספר "תולדות יצחק" שהסביר הרב יצחק קארו (דודו ואביו המאמץ של ר´ יוסף קארו מחבר השולחן ערוך), שעיקר העניין בצלם אלוקים הוא יכולת הבחירה. ייחודו של האדם על פני שאר הבריות שעל פני האדמה הוא בכך שיש לו יכולת בחירה בין הטוב לרע. זוהי יכולת אלוקית – "וַיֹּאמֶר ה´ אֱלֹקים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע...” כלומר – יכולת ההבחנה בין טוב לרע שמאפשרת בסופו של דבר את הבחירה ביניהם, היא יכולת אלוקית. הבהמות והחיות הן רק בעלות אינסטינקטים של חיים. חייהם מבוססים על חושים חדים ונטיות נפש אוטומאטיות. אין להן את היכולת השכלית שמאפשרת הכרעה מוסרית.

אם כך, יוצא שהקב"ה ברא את האדם באופן כזה שיש בו כביכול פיסה של אלוקות, ומי שהורג אדם – הורג כביכול את האלוקות הזו שבאדם.

ישנה משנה במסכת אבות (פרק ג) שאומרת כך - “הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם..."
ר´ עקיבא (עליו נאמר "הוא היה אומר" שכן הוא הדובר במשנה הקודמת) אומר לנו שהאדם הוא חביב בעיני הקב"ה.
אנו רואים מכל האמור לעיל שבני אדם בכללם, מכל סוג, צבע, מין, עדה, גזע או מוצא – כולם בעלי צלם וכולם חביבים בעיני הקב"ה ושייכים אליו. אם האדם חביב בעיניו של הקב"ה בוודאי שגם אנו, בני האדם, צריכים לנסות ולמצוא את החביבות הבסיסית הזו של הצלם המצוי בכל אדם, ועלינו להבין שמבחינת צלם האלוקים הבסיסי – אנו שווים לכל דבר ועניין. הביטוי המעשי לכך הוא שיש לנהוג בסבלנות ונימוס ונעימות עם הגויים (כל עוד הם נוהגים כך כלפינו ואינם באים להזיק לנו או להרוג אותנו).

צד נוסף של שיוויון אנו מוצאים בתוך עם ישראל עצמו.
בספר דברים כתוב "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל ", על כך מביא מדרש תנחומא - “אע"פ שמניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שוין לפני, שנאמר כל איש ישראל ". כלומר – על אף הבדלי התקפידים והמעמדות, בכל זאת עם ישראל הם שווים.

מובא בגמרא במסכת סנהדרין (דף לז עמוד א) "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.” אם כן ברור שכל אדם הוא יחיד ומיוחד ויש בו משהו שאין באחרים. כמו כן, שמעתי פעם שעל פי תורת הסוד, לכל אדם מישראל יש אות משלו בתורה. אולי האות שלו היא קטנה, אולי היא גדולה, אבל היא רק שלו. לכל אחד יש את המקום שלו, את התרומה הייחודית שלו ומשהו שהוא נותן לעולם, שאף אחד אחר לא יכול לתת. כך אנו רואים גם בתפילת הימים הנוראים, בה אנו אומרים - “אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי...” פירוש הדבר הוא שעד שהאדם נוצר, אין בו צורך, העולם איננו זקוק לו. אולם מהרגע שהאדם נוצר – הרי זה מפני שיש משהו בעולם שרק האדם הזה יכול לפעול. יש איזשהו חסר שרק הוא יכול למלא.
לכאורה הדבר הזה מראה בדיוק את ההפך משיוויון – כל אחד הוא שונה וכל אחד מיוחד! התשובה היא שזה בדיוק חלק מהשיוויון!!! כולנו מיוחדים, כולנו שונים, כולנו באנו לתקן משהו בעולם, לשנות משהו, להוסיף נקודה שלא היתה עד היום. בכך כולנו שווים!!!

אם כן, יוצא שמעבר לנקודת הצלם האלוקי הבסיסי שיש בכלל האנושות, בתוך עם ישראל ישנו גם שיוויון נוסף בתפקיד הרוחני המוטל על כל אחד ואחד לקדם את העולם ולקדש שם שמיים. (ואמנם בנקודה זו אנו שונים מהגויים, אך חשוב להבין שאין זה מוריד מערכו של צלם האלוקים המצוי בכולנו. בכך כל בני האנושות עדיין נשארים שווים, אלא שלעם ישראל יש עוד תפקיד מעבר לגילוי צלם האלוקים שלו, עליו לגלות גם את הנשמה היהודית שלו בעולם.)

כל זה טוב ויפה, אך האם אנחנו באמת חושבים על כך ביום יום? פעמים רבות המחשבות שלנו טסות ולוקחות אותנו לכיוונים אחרים לגמרי:

"הגיע לכיתה ילד חדש. אני מסתכל עליו והוא נראה מוזר מאד. יש לו פרצוף שנראה זר, הוא כנראה בא מחו"ל. הוא מסתכל עלינו במבט חטוף. בטח הוא חושב שהוא יותר טוב מכולנו. בטח יש לו משפחה עשירה כזאת ומעצבנת שמדברת במבטא מוזר... הוא כזה מעצבן... אין לי כח אפילו לנסות לדבר איתו, הוא פשוט סנוב קטן. אני רואה אותו מנסה ליצור איתי קשר עין... הוא כנראה חולם אם הוא חושב שנהיה חברים...”

בסופו של דבר רובנו מכירים בכך שכולנו שווים בצלם האלוקים שלנו, וכולנו יודעים שלכל אחד יש תרומה שהוא תורם לעולם. משפטים אלה כבר הפכו לסוג של סיסמה שכולנו חוזרים עליה ויודעים אותה. אולם, עדיין אנו רואים שהיחס לאחר ולשונה מאיתנו הוא שלילי ועוין... כנראה שהבעיה אינה בידיעות שלנו, אלא בהרגלים שלנו.

מדוע האדם השונה כל כך מפחיד אותנו? מה כל כך נורא בכך שהוא שונה? התשובה היא שהוא מסכן את מה שאנו מכירים, העולם כפי שאנו יודעים אותו משתנה בעקבות הופעתו של השונה. בדוגמא שהבאתי, כל הכיתה מפחדת.... אולי הילד החדש ייצור חברויות שיפרקו חברויות קיימות? אולי הוא יגנוב את כל ההצגה של הליצן הכיתתי? אולי הוא יהפוך להיות הגאון הכיתתי החדש? אולי הוא צייר מוכשר ואולי הוא שר מדהים ואולי... ואולי.... ואולי... מי יודע? הגורם המרכזי כאן הוא הפחד. פחד גורם לאנשים רבים לנהוג בפזיזות ובחוסר שיקול דעת. הוא גורם לבני אדם לזנוח את ההיגיון ואת השכל הישר. גם אם מישהו מאמין בכל ליבו שבני האדם הם שווים ולכל אדם יש ייחוד משלו – הפחד עדין ידחף אותו להתנכל למישהו זר שמפחיד אותו.

אז איך פותרים את הבעיה הזו? הידיעה שהפחד הוא זה שגורם לי להתרחק היא חשובה מאד. אם מגדירים את הבעיה – זהו כבר חצי מהפיתרון. להלחם בפחד זה הרבה יותר קל מאשר להלחם בתחושת ריחוק בלתי מוסברת...

הנה כמה פתרונות אפשריים:

1. סקרנות
סקרנות היא תכונה טבעית שמצוייה באדם, ובנושא הזה יש להגביר אותה ולהשתמש בה לטובה. מגיע אדם חדש ולא מוכר, מישהו ממקום זר, עם מנהגים זרים. כמה מעניין ומסקרן להכיר את צורת החיים האחרת הזו, את העולם השונה והמיוחד. סקרנות בריאה יכולה להביא את האדם להתעניין באחר בכנות, ולנסות להכיר אותו, ומתוך כך הפחד יעלם, ויתברר עד כמה אנו קרובים זה לזה.

2. שיחה
גם אם אני לא סקרן כל כך לגבי החיים של האדם הזה, אני עדין יכול לשבת ולדבר איתו מתוך ההבנה שזהו בן אדם כמוני, ורק צריך להסיר את מסך הפחד. אם אני יושב ואפילו מכריח את עצמי לדבר, להיות נחמד, לנסות לקרב מישהו שונה וחדש – לאט לאט המסכים נופלים. כתוב במשלי - “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". בני אדם מגיבים למה שהם רואים. מי שרואה מולו אדם שאינו חושד, אינו מפחד ואינו מרחיק, אלא שמח ומקרב, אוהב ומחבק – בוודאי שהוא יפתח ויאהב את מי שמולו.

3. פעולה
גם שיתוף פעולה בפעולה כלשהי גורם קירוב. אני זוכר שהימים הראשונים שלי בצבא היו קצת מוזרים. אני תקוע עם כמה אנשים שאני בכלל לא מכיר, וצריך לתפקד איתם בשלל מצבים. הכל כל כך חדש ולא מוכר, הנטיה הראשונית היא להיצמד לחבר´ה שאני קצת מכיר ולהתרחק מאלו שאינני מכיר כלל. כבר באחד הימים שהראשונים נאלצנו אני ועוד חייל שלא הכרתי לסחוב משקלים משמעותיים מאד תוך כדי ריצה. כל פעם היינו עוזרים אחד לשני להעלות את המשקלים על הגב ואז רצים... אחרי זמן מועט מאד, אני והחייל הזה כבר היינו חברים. החוויה המשותפת, הסבל המשותף, האויב המשותף – המפקד המעצבן, כולם איחדו אותנו ונהיינו חברים טובים.
פעילות משותפת היא דרך מצויינת להתקרב לאדם שאינני מכיר, להיפתח אליו ולקבל אותו כשווה לי.

אם את רוצה להעביר את הרעיון הזה לחניכות שלך, את יכולה להתחיל בהסבר הרעיוני של שיוויון בין בני אדם ובתוך עם ישראל, ובהסבר מהו הפחד שמרחיק אותנו מזרים. כדוגמא מעשית להתגברות על הפחד המרחיק את יכולה ליצור פעולות שונות בהן בנות שלא מכירות זו את זו כל כך טוב נמצאות במצב שהן חייבות לסמוך אחת על השנייה, או שיש להן אתגר משותף, או שהן קבוצה בתחרות נגד אחרות וכו´ וכו´. השיטה הזו היא יעילה מאד להפלת מחיצות וקבלת השונה.



ב. שוביניזם ופמניזם
ראשית כל, חשוב לדייק ולהבין על מה אנו מדברים לפני שנצלול לתוך הדיון. עיון קצר בוויקיפדיה מלמד אותנו ששוביניזם במקורו מתייחס לקנאות קיצונית המלווה בזלזול בשנאה כלפי קבוצות אחרות. כלומר – אדם שהוא שמאלני קיצוני ושונא מתנחלים, או לחילופין אדם שהוא ימני קיצוני ושונא את התל אביבים באשר הם, נחשב גם כן לשוביניסט!
לפני 50 שנה הביטוי שוביניזם נהיה רווח בתור מילה נרדפת לסקסיזם, שהיא בעצם התפיסה שהמין הגברי הוא עליון על פני המין הנשי. כיום כולנו רגילים לכך ששוביניזם מתייחס בעיקר לאותה קנאות גברית המזלזלת בנשים.

רבות נכתב על יחס היהדות לאישה על ידי גדולים וחשובים ממני, ורבו הפירושים והדעות. לכן אני אכתוב רק בקצרה כמה דברים שלעניות דעתי יכולים להתוות דרך ישרה.

בכדי להבין את יחסה של התורה לנשים, יש לחזור לפרשת בראשית בה עסקנו בעניין הצלם. ישנם שני תיאורים של הבריאה. בפרק א´ כתוב כך - “וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם...” אנו רואים שיש כאן התייחסות גם לזכר וגם לנקבה. רש"י מתייחס לעניין מיד ושואל – הרי בפרק ב´ מסופר לנו כיצד הקב"ה ברא את האישה מן הגבר: “וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה, וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם...” אם כן, מה באמת קרה? האם האישה נבראה יחד עם האיש או מתוכו?
אחת מתשובותיו של רש"י היא לפי המדרש שאומר שבתחילה נבראו האיש והאישה כשהם מחוברים – דו פרצופים – ובהמשך הקב"ה ניסר ביניהם וחילק אותם. מהו הפירוש של מדרש מוזר כזה? האם הקב"ה חלילה לא ידע מה מתוכנן להמשך? מדוע היה צריך לברוא ´מוצר פגום´ ואז לתקן אותו?
התשובה היא שדווקא התהליך הזה שמתרחש בתחילת הבריאה ולאחריה, צריך ללמד אותנו רבות. בתחילה, איש ואישה מחוברים מפני שהם באמת הוייה אחת ויחידה אחת. החיבור מייצג את האידיאל. תפקידם בעולם הזה הוא שווה – לקדש שם שמיים. האיש אינו עדיף על פני האישה בשום אופן שהוא בנושא זה, וכן האישה אין לה עליונות על האיש.
אלא מה, לאיש יש תפקיד ולאישה יש תפקיד, וכשיורדים לפרטים של העולם הזה, יש צורך בפירוד בכדי לפעול באופן המיטבי. זוהי הנפילה מהאידיאל הראשוני, לתוך חיי העולם הזה.
לכן יש צורך לנסר ביניהם, בתהליך כואב של פירוד, וכל אחד צריך לעשות את המוטל עליו לבד. על כן אנו אומרים בזמן של חתונה - “שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם...” מהי השאיפה לשוב לגן עדן? מה היה שם? התשובה היא – איחוד מוחלט! השאיפה היא שהזוג הנשוי המאוחד יהפוך ליחידה אחת שפועלת בהרמוניה. אין זה אומר שהם יחזרו להיות דבוקים זה לזה... הרי כל אחד ממשיך לפעול בתחומו הוא, וישנם גם הבדלים פיזיים שעליהם אין מחלוקת... אלא שיחד הם יתקדמו לאידיאל שמיוצג בבריאה הראשונה של גן עדן – האידיאל של קידוש שם שמיים באיחוד מוחלט וגמור.

הרב יצחק אברבנאל שחי לפני כחמש מאות שנה בתקופה בה בעולם כולו מעמד האישה כלל לא היה נושא שיחה, ונשים עוד היו מושפלות ממש, כותב כך - “והנה לא ברא את האשה מן הרגלים שהוא החלק היותר שפל כדי שלא תהא בעיניו כשפחה ולא בראה מן הראש כדי שלא תהא בעיניה כגברת הבית אבל בראה מן הצלע שבאמצע הגוף לשתהיה בבית כמותו...” הנה אנו רואים בדבריו שגם מהתיאור השני של הבריאה, בו האישה נבראה מהצלע שבגבר, אין להבין חלילה שיש לגבר עליונות על האישה, אלא יש להבין דווקא שיש כאן שיוויון גמור.

מצד שני ישנם הבדלים ברורים בין נשים לגברים. קודם כל הבדלים פיזיים, לדוגמא: לנשים יש את היכולת ללדת ולגברים אין, ועל פי רוב גברים חזקים יותר מהנשים. הבדלים רגשיים, לדוגמא: לרוב, הנשים מפותחות יותר מבחינה רגשית ומבחינה אסתטית מהגברים. וכן הבדלים בחיובי התורה – נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, והגברים חייבים בהם, לימוד תורה הוא חיוב גמור לגברים, ורשות לנשים. אין לטשטש את ההבדלים האלה, שהרי הם נובעים מתפקידם של הגברים והנשים בעולם הזה. מאידך, הבדלים אלה אין בהם כדי לקבוע יחס מפלה כלפי גברים או נשים. ובוודאי שאסור בתכלית האיסור לבזות ולהשפיל או לדבר באופן גס ובוטה כלפי נשים או גברים!!!

כאשר אדם משפיל את חברו הוא עובר על איסור "לא תונו איש את עמיתו" ועל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" וכותב ספר החינוך - “התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות. והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מן הממון, וכמו שאמרו זכרונם לברכה - גדולה אונאת דברים מאונאת ממון...”
וכותב בעל החינוך שמצווה זו נוהגת בין בזכרים, בין בנקבות. ואין באמת צורך להביא על כך מקורות שהרי כל אדם מוסרי, ראוי לו שלא יעליב או ישפיל שום אדם...

חשוב לי להדגיש שלהערכתי אם תשאלי את החבר´ה האלה באופן אישי האם הם באמת חושבים שאישה לא יכולה לנהל מוסד חינוכי או מפעל, או שאסור לה להצביע לבחירות, או שאינה מספיק חכמה בכדי להיות מדענית - הם כולם יענו שברור שאינם חושבים כך, וברור שיש נשים שהן הרבה יותר חכמות ובעלות יכולת מגברים, וכל אדם נמדד לפי יכולותיו. על כן, אינני סבור שהם באמת שוביניסטים אמיתיים שרואים את כל הנשים כנחותות לעומת הגברים. את בעצמך אמרת שזה התחיל מתוך צחוק, וכנראה שהם התרגלו לשפה קלוקלת שמבזה את הנשים, ואין בכך כדי לשקף את דעתם האמיתית, אלא הם נוהגים בחוסר בגרות אופייני לנערים בגיל – עשרה. השלב הטיפשי הזה יעבור להם עם הזמן, וסביר להניח שכשיגדלו, רובם יתביישו בדברים שאמרו.

אולם, לילדים צעירים אין עדיין תובנות מגובשות על החיים והעולם, והם אינם בעלי דעה מוצקה בנושאים רבים. אם הם שומעים מפיו של מדריך בוגר דברי זלזול כלפי בנות, הילדים קולטים את המסר והוא נכנס להם לראש, במיוחד אם המדריך הוא אדם מוערך בעיניהם. כאשר מדריך בוגר מדבר בשפה מסויימת ומלמד את חניכיו לנהוג כמותו ולחשוב כמותו – הוא יכול (אפילו בלי כוונה) להפוך את חניכיו לשובניסטים אמיתיים שבאמת מאמינים שהגברים שווים יותר מנשים!

מדריך בתנועת נוער הוא דמות חינוכית בין אם ירצה זאת ובין אם לא. כמו שיש עליו אחריות שלא לומר דברים גסים ושליליים מול חניכיו, כך יש עליו אחריות לוודא שגם הדברים שהוא חושב שנאמרים בצחוק אינם נקלטים לחניכיו בתור דבר רציני. הדוגמא האישית היא עיקר החינוך שמנחיל מדריך לחניכיו ועליו לוודא שדוגמא זו היא חיובית וטובה גם בזמן של צחוק.

על כן, בסופו של דבר, אינני חושב שכדאי לנסות לתקן את החבר´ה האלה ברמה האישית, זהו שלב זמני שיעבור להם... אך מצד שני אני חושב שזה כן חשוב להבהיר שמבחנת הסניף אי אפשר לסבול דיבורים כאלה מול החניכים, וצריך להוקיע אותם. אסור שמדריך יכניס רעיונות שליליים לחניכים שלו, ואם הוא עושה כן – יש להוציא אותו מצוות ההדרכה.


אני מקווה שהתשובה עזרה לך,
כל טוב,
יהודה.


אם את רוצה להוסיף ולשאול או להעיר, את מוזמנת:
judajo842@gmail.com