ציפייה לישועה

שלום
יש פיסקה בספר מי מרום לגרי"מ חקל"פ זצ"ל ששם כתוב שהציפייה לישועה גדולה גדולה מהישועה עצמה אך באגרות הראי"ה (ג, תשנג)הרב קוק עונה לרב חרל"פ שאין זה נכון ויש בזה קיצוץ בנטיעות.

ולהלן הרחבה ועייני עוד בספר בינה לעיתים מאת הרב זאב סולטנוביץ שליט"א באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4267#5b
בברכה
אייל משה

זוהי הבעיה של הגלות, זו הבעיה של עוצמת מושג הקדושה המתגלה דווקא בגלות. לפעמים נוצרת תחושה שאפשר להסתפק במושג הקדושה עצמו, שכל כך ממלא את הלב. אחת התשובות המעניינות ביותר של הרב קוק, היא איגרת ארוכה שכתב בתשובה לשאלה של תלמידו החביב והאהוב, הרב חרל"פ 5 . שאל הרב חרל"פ: שמא הציפיה לישועה גדולה יותר מן הישועה עצמה? הוא שאל זאת על רקע החלטתו של הרב קוק שעכשיו זו הישועה ממש. ושאלתו: הלא החלוצים פורקי עול מחללי שבת, האם זה נקרא גאולה?! הלא פקידי הברון יצרו כאן מצב עלוב, וכי אפשר לקרוא לזה ישועה?! לפיכך חשב הרב חרל"פ לעצמו: הציפיה היא נפלאה, נהדרת, ואילו בפועל מקבלים משהו אחר. לכן שאל את הרב, אולי הציפיה גדולה מהישועה? ואז כתב הרב איגרת חשובה מאוד בה הוא מוכיח את תלמידו, אמנם הוא מוכיח בעדינות רבה, שהרי הרב חרל"פ הוא תלמידו האהוב. הוא כותב שמחשבה זו היא אחת מיסודות הכפירה של קיצוץ בנטיעות. אפילו מחשבה כזאת בלבד! יחד עם זאת, הדבר אינו מבטל את הפרובלמטיות של המציאות הריאלית. השכבות הרחבות הבינוניות של הציבור, אלו שיש להם מה להפסיד אם הם זזים ממקום למקום, פעמים רבות הם מסתפקים בציפיה, בקדושה הערטילאית, ואינם רוצים להגיע אל המימוש, מפני שבמימוש גם הרבה חסרונות, הוא אורך זמן רב, וצורך סבלנות מרובה וחזון גדול. הבעיה הזו היתה קיימת בגלות בבל ובמקביל לזה גם בגאולה האחרונה.