ציוויים לא מוסריים בעיננו בתורה (ולאוו דווקא בחז''ל)

שלום וברכה

הנושא בו אתה עוסק מחייב ספר שלם, ולא תשובה קצרה באתר זה. אפשר שהניסיון שלך לסכם את העמדות המקובלות באתר הזה ושזה סוג התשובה - עוסק רק בחלק מהיבטי התשובה, ולא בהתייחסות הרחבה יותר, שנמצאת בהרבה תשובות בנושא זה.
בשל החובה לקצר, אכתוב אפוא ראשי פרקים בלבד:
א. התורה כותבת כי יש להרוג את החוטאים בחטאיה, ומבטאת בזה את היסוד החמור כל כך שעבירה על רצון ד', ושאין הצדקה לחייו של אדם בשעה שהוא עובר על העבירות האלה. זו כתיבה חדה, בלתי מתחמקת, והיא מהווה אמירה חד-משמעית.
ב. אף לא דמות אחת במקרא ראתה את עצם העיקרון הזה כלא-מוסרי. סיבת הדברים היא שהעולם התנהל כך בנושאים הרבה יותר פחותים. למשל, כל חילופי שלטון, גם של המלכים הצדיקים, לוו בחיסול כללי של שרידי המלוכה הקודמת. התורה אפוא עושה שני דברים שנראים מאוד סותרים – נלחמת במלחמה בלתי מתפשרת בשפיכות דמים אסורה, כבר מתחילת התורה; מחייבת שפיכות דמים והריגה במקום שחובה לעשות כך.
ג. את הדרך ליישב בין שני הדברים הסותרים שהתורה עצמה מלמדת התווה רבי עקיבא, באומרו כי יש לקרוא את דברי התורה בשתי רמות. רמה אחת היא הרמה ההצהרתית, המלמדת עד כמה המעשה חמור, ועד כמה מוצדקת הריגתו של אדם על כך; רמה שניה היא הרמה של הימנעות מעשיית הדבר בפועל, בשל העובדה שיש מאבק בשפיכות דמים, ולא זו בלבד, אלא שיש עוד סיבות שהתורה עצמה מלמדת על האדם, חשיבותו, היותו צלם אלוקים, התחשבות בחולשותיו וכדו'.


האם עכשיו הדברים ברורים יותר ?


כל טוב