שאלה
שאלתי היא:
כל נושא "מכירת החמץ" נראה בעיני כלא רציני. אני מבין שהרעיון עלה רק כאשר היה חשש לאיבוד גדול מאוד של רכוש. אבל מדוע אנו מוכרים גם אנחנו בבתים פרטיים? הרי זו לא מכירה רצינית. אני לא מתכוון באמת למכור. אז מדוע אי אפשר להתחיל ללמד את העם להיזהר בחמץ לפני פסח ולא לאגור וכך לא יהיה הפסד כספי. מדוע אנו משתמשים עדיין ב"טריק "כזה?
תשובה
בס"ד
למשה שלום,
שאלתך חשובה מאוד, שכן היא אינה נוגעת רק למכירת חמץ, אלא ניתן לקשור אליה אף את "היתר המכירה" בשביעית, "הפרוזבול", "היתר עיסקא" ועוד.
לכל המקרים האלה יש הגדרה הלכתית בשם – "הערמה". תוכל לקרוא עליה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית ובמקומות נוספים.
ראשית, צריכים אנו לדעת שלמכירה זו יש תוקף כמו לכל פעולה משפטית אחרת. אמנם כולנו יודעים כיצד תסתיים בדרך כלל מכירה זו, אולם אין הדבר מעלה ומוריד.
וכשלעצמי, אין דעתי נוחה מהשימוש במכירה זו כאשר אין בכך צורך גדול, ולכן אינני מוכר את חמצי שלי, וכך נוהגים רבים מחברי הרבנים. אולם, יש לדעת שלרבים מאתנו ייגרמו הפסדים לא מבוטלים, אם יאלצו לבער את מאגרי הויסקי שברשותם או מיני חמץ אחרים. ונדון אותם לכף זכות.
כמו כן, יש פוסקים הסוברים שטוב לכל אחד שימכור את חמצו בגלל בעיות שונות (עיין על כך בספר מכירת חמץ כהלכתו) ועל כן ראוי למי שיכול, שישמיד כל חמץ שברשותו ולא יצטרך למכור אלא במקום הפסד.
בברכה, הרב דוד סתיו
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם