עשיה של הציבור הדתי לאומי עם הציבור החילוני

שלום לך
משאלתך עולה כי יש ניגוד ביון הדברים ולא היא.
לענ"ד אין סתירה בין בניית דרך חיים נורמאלית והשקעה בציבור הדתי עצמו (בגיבוש וחיזוק הקהילה הדתית החינוך ולימוד התורה) לבין קירוב רחוקים.
ומשל למה הדבר דומה? לאגירת כוחות בזמן השינה בלילה - כשאדם ישן זה לא אומר שהוא מתנתק מהעשייה להיפך מתוך איכפתיות ודאגה למציאות הוא אוגר כוחות וככל שהשינה תהיה טוב יותר כך הוא יוכל לפעול יותר.

כמובן שהדברים נראים פשוטים ואולי דמגוגים, כי מי לא מכיר בעובדה של חשיבות השינה?

ולכן אסביר יותר לענ"ד יש מקום למחשבה שניה האם צברנו מספיק כוחות? האם יש לנו מספיק "שעות שינה"?.

לענ"ד הציבור החילוני התרחק משמירת תורה ומצוות - לא "במקרה" ולא רק מתוך בולמוס של תאוות אלא מתוך שאלות אמיתיות כיצד הדת והתורה משתלבים בחיי החול המתפתחים? כיצד התורה לא מגבילה את ההתפתחות האנושית התרבותית אלא דוחפת ומנהלת אותה לכיוון הרצוי? אלו הם שאלות שעדיין לא ענינו עליהם בשלימות כיוון שעדיין לא יצרנו מערכות קהילתיות ציבוריות תורניות שהתורה נר לרגלם ומאירה אותם בתוכן הרוחני הטוב והמועיל . כיום המציאות היא שאנחנו צריכים להשקיע המון מאמצים רק בפני ההתמודדות עם התרבות האירופאית המערבית הממלאה את חייהם של מאות מליוני אנשים בעולם ומתוך כך גם מושקעים בה סכומי כסף אדירים (הוליווד) שאנחנו לא מתקרבים למשאבים שיש להם. ובנוסף מוטל עלינו העול של הקמת מדינה צעירה מול אויבים מסביב = שנות שירות בצבא , חובת לימוד התורה בשלימות וכמובן קירוב ישראל צאן קדושים לאביהם שבשמים ולכן ברור שהמוכשרים לכך צריכים לעסוק בזה וזה דבר חשוב מאד ובלבד שלא יסתור את כוחות הפיתוח של החברה הדתית עצמה כנ"ל - היא עדיין רחוקה מאד ממה שהיא יכולה וצריכה להיות כדי שיהיה בכוחה לחולל שינוי אמיתי ולא רק רגש הזדהות שטחי וחולף.
בברכה אייל משה