שאלה
אנו מכירים את הביטוי שאין ערוך לחיי אדם. במקורות יש הפרדה בין החיוב על הפרט להציל נפש שהוא כמעט טוטאלי, עד כדי סיכון עצמי, ובין חיוב על הציבור "אין פודין את השבויים אלא עד כדי דמיהן". השאלה היא איך המקורות מתייחסים לחובת המדינה בנושא חיי אדם. למשל בחוק המדינה יש גבול להוצאה מותרת של המדינה על ריפוי חולה בארץ או בחו"ל, יש סל תרופות שלא הכל כלול בהם, יש רשיון תנועה לרכבים למרות שכ- 600 איש נהרגים מהם כל שנה ואלפים נפצעים ועוד. נדמה לי שהרב ישראלי ז"ל התייחס לנושא אך לא מצאתי.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה ,
כבר נאמר "כל המציל נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו הציל עולם שלם" . אבל הרי ידוע שגם אם ישקיעו את כל תקציב המדינה ברפואה למשל, עדיין סכום זה לא יספיק למצות את כל האפשרויות הניתנות על-מנת להציל את החולים . זאת אומרת שזהו דבר שאין לו סןף. ובפרט שמיד נשאל 'ומה עם הביטחון?', הרי גם תחום זה מצריך משאבים לאין שיעור , וגם אם בזה היו משקיעים את כל תקציב המדינה עדיין אפשר היה להשקיע עוד ולהציל יותר. ומה עם התשתיות למעט בתאונות דרכים? והדוגמאות רבות .
אלא כמובן שעל המדינה לחלק את המשאבים בפרופורציה וחלוקה זו צריכה להעשות על-פי מוסר התורה ועל-פי מומחים שיסבירו את המציאות , ובצורה כזו "אפילו" החינוך יקבל תקציב , אף על פי שאין בזה הצלת נפשות באופן מיידי וישיר אבל כל אחד מבין שבלי חינוך המדינה תרד לטמיון . אלא ברמה הלאומית השיקול צריך להיות לאומי - כללי , בראיה כללית הרואה את כל הצרכים האמיתיים מתוך הסתכלות בעיניים של תורה.
לגבי "אין פודים את השבויים אלא עד כדי דמיהן" אכן הרב ישראלי מתייחס לזה בספרו "חוות בנימין" חלק א' עמוד ק"ד.
ניתן עוד לקרוא בנושא זה באסיא ח"ז עמ' 94, עמק ההלכה-אסיא תשמ"ו 109-117 .
בברכה
שמואל, חברים מקשיבים