ענווה

לשואל שלום רב.
על משה נאמר שהיה ענו מאד. משה רבנו, "אדון הנביאים" כפי שקורא לו הרמב"ם, היה אדם שאיננו מצליחים לתפוס את עוצמתו ואת מידת קירבתו לקב"ה. 40 יום בהר סיני לא אכל ולא שתה. משה רבנו הוריד לנו את התורה. קרן אור פניו. ועליו נאמר שהיה ענו. רואים שענוה אינה אי הכרה בערך עצמך. ענוה אינה בריחה מאחריות. (במעמד הסנה כשמשה ניסה לברוח מאחריות ולהטיל על מישהו אחר, ננזף ע"י ה') ענוה אינה אי חתירה למצויינות. ענוה היא ההרגשה שאומרת שאינך מורם מעם. הענוה היא ההבנה שזה שאתה מקצועי יותר מאדם אחר, למשל רץ יותר מהר או יורה יותר טוב או כל תחום מקצועי אחר, אינה הופכת אותך לחשוב יותר, נעלה יותר או ראוי יותר לכבוד. לכן גם אין שום ענין לנפנף ביכולתך ובהישגך. ובמילים אחרות, יש חשיבות ברדיפה אחרי מצויינות. אבל צריך תמיד לזכור שמצויינות בתחום מקצועי זה או אחר לא הופכת אותך לאדם טוב יותר או חשוב יותר.
בסופו של דבר עלינו לשוב ולהיזכר מה ייעודו של האדם בעולם. ייעודו של האדם להדבק בבוראו. האדם נמדד באיזו מידה הוא עשה את רצון ה' ובאיזה מידה התקרב אליו. לכן אין חשיבות לכמה אנשים מתלהבים ממך ומריעים לך. השאלה היא באיזה מידה אתה עושה את רצון ה'. המצויינות יש לה חשיבות כאשר היא חלק מזה.
כאמור, ענוה משמעותה שאינך רואה את עצמך נעלה על אחרים ולכן אין אדם שזה מתחת לכבודך לדבר איתו, להתעניין בו או לעזור לו.
לסיכום, ענוה היא מידה לא קלה, שצריך לעמול הרבה להשיגה. אפשר לעיין בספר מסילת ישרים במידת הענווה, ובספרי מוסר נוספים.
בברכה
אפי קיציס