שאלה
בס"ד
שלום רב ותודה רבה על תשומת הלב..
אני מתלבט כיצד לנהוג בעניין מסוים ואשמח ליעוץ ...
העניין הוא כזה..
הרבה אנשים שמכירים אותי אומרים עליי שאני עניו ולפעמים לא מסתפקים בכך ועוד אומרים שכבר ישלי ענווה פסולה מרוב ענותי..
הם בד"כ אומרים זאת מכיון שכאשר מחמיאים לי או אני עושה מעשה שבעקבותו ראוי לשבח אותי אני תמיד מוריד את הראש פשוטו כמשמעו ואומר אתם סתם אומרים .. הגזמתם וכו..
ובתכלס איך לומר שקר גדול!!!!!!!!!
אני מכיר את עצמי, האדם יודע מי הוא יותר מכל אחד אחר..
אין לי ענווה.. בתוך ליבי כולי מפוצץ בגאווה על מעשי הטובים..
אני מאלה שיודעים שכאשר יצניעו עצמם מיד יקבלו פי שתיים יותר מחמאות..
והכי גרוע הרבה אני אומר לעצמי תהיה עניו למרות שאני יודע שאין זה ענווה זה מידת האמת!!!!! [לדוגמא משהו שואל אותי אם למדתי תורה כי ההיתי בבית המדרש אז אני עונה לו שלא כאילו אני צנוע למרות שאני יודע שבאמת לא למדתי!!!!!!!!!!!]
לסיכום מה עדיף להתגאות ישר במקום להכנס לענווה מזויפת או לחפש דרך אחרת??? אשמל לשמוע
תשובה
שלום
עדיף להיות בדרך הזהב שהיא האמצע, דהיינו שלא להתגאות ואף לברוח מהגאווה. ולדבוק בענווה אמיתית בהליכה בבגדים פשוטים ובדיבור נעים ורגיל, כהגדרת מסילת ישרים. ולא להפריז בגינוני ענווה.
ענווה היא המידה הקשה ביותר, וקיימא לן מהחפץ חיים שאין אפשרות לרכוש אותה בשלמותה ודי, אלא זהו מאבק תמידי.
כל טוב