שאלה
שאלה קצת בעייתית:
ענווה זה לא שירמסו אותך בלי להגיב
ענווה זה לא שיקללו אותך בלי להגיב.
זה הכרה בכוחותיך ולהשתמש בהם ולדעת מה אתה שווה.
אז כאן הדברים מתחילים לסתור -
בהנהגות האדם,ובאיגרת הרמבן ובעוד בעוד מסכות וכו'
רשום- כשמבזים אותך, שתוק! ותמחול!
כשמדברים איתך אל תיסתכל בעיינים,עיניך יהיו לארץ
איפה הענווה פה? . אין פה שום הכרה בכוחות שלי,
כל הפעולות האלה מביאים לידי עצבות,רחמים עצמיים,
ברור שכל אחד צריך לחשוב אני אפס אפסים.
אז איך זה שחלק אומרים אסור! שיתנו לך לבזות אותך
האר"י ז"ל הקדוש אומר: "אם אנשים היו יודעים מה הערך שמבזים אותם והם שותקים היו רצים בשווקים וברחובות מחפשים ביזיונות לכפר על העוונות"
אז רגע מה פה שקר? הארי הקדוש טועה? או מה שרשום באיגרת הרמבן ובשאר המקורות..אני כבר לא יודע מתי להגיב ומתי לשתוק, האם להסתכל לארץ או לא. להחזיר לאנשים שמבזים אותי, או יותר נכון לפחות להצדיק או לא.
תודה מראש.
תשובה
בסד
שלום רב .
מידת הענווה היא אחת המידות החשובות ביותר .על ידה אנו [מיתדמים לבורא,] כי היא רוחנית .
מידה רוחנית היא בעלת חוזק וחוסן רוחני .איננה מושפעת מהתיחסות החומר על ידי המין האנושי.
לכן התרגום המעשי לכך הוא ,באמת לא להגיב לעלבנות ולבזיונות אבל [גם לא להאמין להם.!!] החוסן הנפשי החזק פשוט מסוגל לדחות את כל העלבונות של האנשים בעלי הסתכלות חומרית ..אבל הנשמה הרוחנית שלנו מעולם לא תיפגע ומעולם לא תרד לרמה הנמוכה הזו.
ולכן מצינו כמה פעמים בתלמוד חכמים גדולים שמודעים בפומבי כי "הם ענווים."וכןלם שואלים איזו ענווה היא זו?
ועונים כן , להכיר אל נכון את המעלות והתכונות שלנו זו איננה גאווה כלל וזוהיא[ מידת הענווה האמתית!!]
אבל כדי להעמיק יותר אציע ללמוד את דיברי המהרל על מידה זו וכן את הספר מוסר אביך בענין.
בברכה
..