'על כן יהיו דבריך מעטים' והיחס לתפילה

בס"ד

תחיה שלום,
כאשר מדברים על ספר קהלת, רבים רבים עומדים נבוכים אל מול סתירות לכאורה שיש בו, הן סתירות פנימיות והן סתירות עם תורת משה, עד כדי כך שכתוב בגמרא (שבת ל:) שחכמים בקשו לגונזו. מעבר לסתירות הלוגיות שבספר, שכולם תורצו ע"י חז"ל בגמרא, שולטת בספר אוירה פסימית שאינה מתאימה לגישת החיים של עם ישראל. ואולם, בכל זאת נמנעו חז"ל מלגונזו, משום שמי שרוצה להתבלבל ולהיות נבוך תמיד ימצא לכך מקורות (כפי שאנו רואים באקדמיה ובכל הגישה של בקורת המקרא), ומי שמגיע ללימוד תנ"ך עם יראת שמים וחרדת קודש ידע להתמודד עם האוירה והסתירות לכאורה המופיעים בספר קהלת. הרחבה בהירה בנושא זה תוכלי למצוא בהקדמה לפירושו של הרב אבינר על ספר קהלת, ובעמקות גדולה יותר בעין איה שבת א´ פ"ב קד והלאה.

לגוף השאלה:
מפרשים רבים נדרשים לפסוק שהעלית, ומסבירים אותו בדרכים שונות. ואולם, אף אחד אינו מפרש אותו כהוראה לצמצם את התפילה. וגם אם כן, אנו איננו פוסקים הלכה או הנהגות ע"פ פשט פסוקי התנ"ך, אלא ע"פ ההבנות שחז"ל העבירו לנו בתושב"ע. ובאופן כללי, שיש סתירה בין מקורות, אנו נדרשים לברר את הסברות ופוסקים הלכה ע"פ כללי פסיקה מקובלים, שלקחו בחשבון את הסתירות המופיעות לפעמים, וכך נלך גם בנסיון להבין את הפסוק הזה.

רש"י מפרש שמדובר בהטחת מילים קשות כלפי שמיא, מתוך ראיה פרטית וחוסר הבנה של מהלכים אלוקיים. שימי לב שהוא אינו מדבר על תפילה, אם כי כן על התייחסות האדם לה´. ניתן להרחיב ולומר שמעשה כזה קשור למידת הגאוה, שגורמת לאדם לחשוב שהוא יודע יותר טוב מה´ איך אמור להתנהל העולם.

מצודת ציון מתקרב בפירושו לפסוק זה לענין התפילה, ומתייחס בעיקר למילה ´תבהל´ שהיא "מלשון בהלה ומהירות", כלומר, התפילה צריכה להיאמר בכובד ראש ולא כלאחר יד, במהירות.

ספורנו כבר מתייחס לבעייתיות שהעלת בפסוק, ואכן מסביר שאין להאריך ללא צורך בתפילה, כאשר אין כוונה ראויה המלווה תפילה כזו. הוא אף מזכיר את הגמרא (ברכות ל:) המדברת על חסידים הראשונים שהיו שוהים לפני תפילתם שעה אחת על מנת לכוון לבם כראוי. אם כן, ספורנו מייחס את הפסוק כמתייחס לכוונה בתפילה, ובודאי שגם לפי פירושו, כאשר הכוונות ראויות, נכון להאריך בתפילה. גישתו מתאימה לגמרא (ברכות ל:) "לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו, אם יכול יתפלל ואם לאו אל יתפלל"
ריה"ל בכוזרי (מאמר שלישי פסקה ה´) מוסיף על זו הדרך: "ונמצא שאין תפלת החסיד דבר שבמנהג או שבהרגל כשירת הזרזיר והתכי, אלא כל מלה מחשבה עמה וכונה בה", כלומר תפילתו של החסיד אינה מהפה ולחוץ, אלא בהתאמה מלאה בין הכוונה למילים היוצאות מפיו. הוא ממשיך ומרחיב על עניני תפילה עד פסקה כ´.

תעלומות חכמה נוטה לשיטתו של רש"י, ומדבר על העמדה הנפשית המביאה להטחת טענות כלפי ה´, ומזכיר את אהרן הכהן שנדם כאשר מתו שני בניו, ולא הטיח טענות על חוסר צדק כביכול, מתוך הבנה שיש דברים שהם מעבר להבנתו, שהיא בודאי גבוהה מהבנתנו. בנוסף, הוא מרחיב לענייני כוח הדיבור, שהוא מעלת האדם, ומזכיר שבדיבור קל יכול אדם לפגום בעניינים נשגבים. זה מתקשר לחשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לשמירת הלשון ולמצוות הרבות המתייחסות לעניין זה.

האמירה "ולואי יתפלל אדם כל היום" מוזכרת בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ד), בהתייחסות למצב בו אדם מסופק אם התפלל או לא, וההלכה מגבילה אותנו ל-3 תפילות ביום. ר´ יוחנן מביע תקוה למצב בו אדם יוכל להתפלל כל היום, "ולואי", אך המצב הנוכחי (של ר´ יוחנן, וכל שכן שלנו) אינו כזה. ובנוסף, לעניות דעתי התפילה עליה מדבר ר´ יוחנן אינה התפילה שאנו מכירים, אלא מצב של התייחסות מתמדת להשגחת ה´ ונוכחותו, כמו בתפילה בכוונה טובה, כלומר חיים יומיומיים מתוך הכרה עמוקה בתלות בה´. הרב קוק בהקדמה לעולת ראיה (עניני תפילה א´) מזכיר את הנושא על התפילה, ש"מתאמצת היא תמיד...להתפשט על כל כוחות החיים". הרמב"ם מתייחס לנקודה זו בצורה שונה בהלכות תפילה (פ"א הלכה ט´), וכותב כי היחיד יכול להתפלל תפילות נדבה, כלומר תפילות נוספות, אך צריך לחדש בהם דבר מה על מנת שיחשבו כנדבה. הציבור, לעומת זאת, אינו רשאי להוסיף תפילות.

בנושא היחס הנכון לתפילה, הרב קוק (עולת ראיה, הדרכת התפילה וחלקיה ב´) מזכיר את הגמרא בברכות לב. "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל". הוא מרחיב את הנושא וכותב כי "צריך שהתפילה תהיה נקיה מכל רעיו של שינוי רצון והתפעלות בחוק השי"ת", כלומר על התפילה לחזק את האדם להתאים את רצונו הפרטי לרצון ה´, ואת פעולותיו לפעולות רצויות בעיני ה´, ואם הוא מתפלל נגד רצונו ית´, הוא מועל בתפקידה של התפילה.

מקווה שזה מספיק. אם יש עוד שאלות את מוזמנת לפנות.

יואב.