עילוי הנשמה

נשמתו של האדם יכולה לעלות למעלה ויכולה לרדת למטה. הכל תלוי בשאלה האם הנשמה מובילה את האדם והגוף משרת אותה או להפך. אם בהיות האדם בחיים הוא היה כולו גופני אין לנשמה סיכוי לעלות כיון שהיא קשורה לגוף הגשמי הנמצא בעולם הזה על הארץ או בקבר והכל נשאר כאן. נכון הוא שהנשמה מאוד רוצה לעלות אל מקורה מתחת כסא הכבוד – אך היא קשורה ואינה יכולה לעלות (אלא אחר חיבוט הקבר).
אם האדם היה קשור לנשמתו והגוף היה משרת לו – הרי במותו הוא יהיה כמו משה רבינו עליו השלום שלא כהתה עינו ולא נס ליחו -–שהגוף הגיב כמו חוקי נשמה שאין בה זקנה ואין בה חולשה כלל. כך היה עם שרה שבהיותה בת ק' היא נראתה כמו בת כ'. וכך אחרים ורבים.

בדרך כלל המציאות היא הרבה יותר מורכבת. לפעמים הגוף מוביל והנשמה נגררת ולפעמים הנשמה מובילה וכך האדם חלקו כאן וחלקו שם ולכן יש צורך בעילוי נשמה.
עילוי נשמה עושה לעצמו האדם בעצמו, אבל אם אדם לא עשה לעצמו – יכולים בניו ובני ביתו לגרום לו עליה כיון שהנשמות קשורות זו בזו וכל ישראל ערבים זה בזה ובמיוחד בניו יוצאי חלציו יכולים לגרום לו עליה. שהרי אם בניו עושים איזה דבר טוב בעולם – חלק מכך נזקף לזכותו שהוא הביאם לעולם.
לכן נוהגים להרבות במצוות ביום השנה בלימוד משותף ועדיף ברוב עם ויש מביאים מאכלים שונים ומחלקים לאנשים שיאכלו ויברכו ויוסיפו מצוות בזכות הנפטר וכן על זה הדרך
מכאן לשאלותיך:
1. כל מעשה יכול להיות לעילוי נשמת מישהו שאת מכוונת לשם כך ובודאי מעשר כספים שיש בו גם מידה של צדקה.
2. בכל עת אפשר לתרום ובמיוחד ביום השנה או קודם לו – כיון שזה יום שהוא נדון בו. כמו כן בערב יום ראש השנה ויום כיפור שהוא נדון עם כל באי עולם.
3. בהחלט יכול כל אדם לעשות מעשים לעילוי נשמת מאן דהו, אך טוב שלא יאמר כן בקול והאר"י זה היה מפגין את חוסר שביעות רצונו מכך שאנשים היו מקדישים תשומת לב מירבית לאמירת "אזכרות" למינהם והיה אומר שדבריהם יכולים להוריד את הנפטר ולא להעלותו וכוונת דבריו היתה כמובן לכך שהעילוי לא תלוי במילים בלבד אלה במעשים של יוצאי חלציו ומוקירי זכרו.